השלייה היא השורש של המקור של כל אחד מאיתנו. היא זו שתמכה ואפשרה לנו להתהוות ברחם אימנו – סיפקה חמצן, מזון, הורמונים ומינרלים, הגנה מפני פתוגנים ומזיקים, סייעה בחילוף חומרים ובפינוי פסולת והיוותה גורם מקשר פיזי, גופני והוליסטי בינינו לבין אימנו.

לשלייה מטען גנטי זהה למטען הגנטי שלנו, והיא תוצר של המפגש בין הזרע והביצית שהוא ההפריה. מיד לאחר אותו מפגש קסום, ישנו תהליך של מספר ימים בודדים של מסע בחצוצרה והגעה לרחם, תוך כדי התחלקות התאים המופרים, ובסופו השתרשות ברחם וחלוקה לתאים עובריים, תאי שלייה ותאים נוספים שתומכים בהתפתחות העובר והשלייה ברחם.

השלייה בממוצע שוקלת כ-500 גרם (או כשישית ממשקל התינוק), אורכה בממוצע 22.5 ס"מ, עובייה בממוצע כ 2.5 – 2 ס"מ, צבע השלייה אדמדם-כחלחל, מורכבת מצד אימהי וצד עוברי שאליו מחובר חבל הטבור שמחבר בין השלייה והתינוק ואורכו הממוצע כ 50 ס"מ.
בחבל הטבור שלושה כלי דם: וריד אחד, שתפקידו הובלת המזון, החמצן והמינרלים לעובר, ושני עורקים שתפקידם פינוי הפסולת העוברית החוצה לשליה, ומשם דרך כליי הדם של האמא שממשיכים ומפנים את הפסולת החוצה מגופה.

לאחר לידת התינוק, חבל הטבור עודנו מחובר לשלייה, שעוד נמצאת ברחם של האמא.
רק כשני שליש מהכמות הכוללת של דם התינוק נמצא בגופו, ואילו השליש הנותר עודנו בכליי הדם הטבוריים ובשלייה עצמה. כעבור מס' דקות בודדות רוב הדם נכנס חזרה לגופו של התינוק דרך הוריד הטבורי, חבל הטבור מאבד מצבעו הכחלחל סגלגל ונותר לבנבן.
לידת השלייה מתחילה כהיפרדות פיזיולוגית של השלייה מדופן קיר הרחם, שיכולה להתבטא בדימום עקב ההיפרדות, בצירים ובלחיצות ספונטניות, ומסתיימת כאשר השלייה וקרומיה יצאו בשלמות אל אוויר העולם.