מסע מיילדות באוגנדה – ביקור שני

השעות המוקדמות של הלילה. קולות הצרצרים הנשמעים מחוץ לבקתת הבוץ שבה אני מתגוררת, ומלבדם אין עוד קול. שקט פה כמו שמזמן לא חוויתי שקט, שכחתי כבר שיכול להיות כל כך שקט…

סיפרתי היום לפלורנס, המיילדת המקומית, שיש מלחמה בארץ ובעזה, סיפרתי על נפילות הטילים, על המחיר הקשה שהאזרחים משני הצדדים משלמים, על הרצון הגדול של רבים לחיים של שלום וקירבה, על האמונה

מאז ומתמיד הירח מרגש אותי, דבר שבשגרה שלי משיורדת החמה היא לחפש את הירח ולברך אותו לשלום, להכיר לו תודה שהגיע ולהתפעם מגודלו ומצורתו וממיקומו בשמיים. יש שעות שהוא נמוך עד

שעות של שישי לפני שהשבת נכנסת ובאה. עוד שעות של שקט כזה שמגיע ומאפשר לשבת להופיע במלוא הדרה, יום של שמש קופחת כאילו מטגנת את עורי ביובש וצחיחות ובשעות האלו ממש,

הימים עוברים ויש בי תחושה בו זמנית כזו שמעט מאוד קורה וגם המון קורה ביחד. זוהי האנרגיה הנוכחת פה מאז שהגעתי, ואולי הבאתי אותה אני איתי, ואולי היא פשוט כזו במקום

ילד עם שיעול טורדני, ילד נוסף פוסע מספר מטרים אחריו עם ג'ריקן מים על הראש וסוחב את רגלו שמונחת בתוך שקית ניילון שקופה, רגלו האחרת יחפה ונראה שנפצע וכך מגן על

השכם בבוקר, אור הראשון של יום. לילה שלם של שינה לאחר לילות עם שינה למקטעים. צלצול "קו הלידה" נשמע ואנו מתבקשים להגיע לאסוף יולדת ממקום מרוחק מאוד. השעה 06:00 בבוקר –

מימד הזמן שמוסיף רובד נוסף למימדי החיים הנוספים. בגוף מרגישה זרימה של חיים, מערכת הנוזלים ומערכת הדם שמסתעפות לכל עבר וכל רגע מרגישה עוד איזור ועוד. יש התפשטות והתרחבות ויש גם

מוקדם מוקדם בבוקר, השמיים עוד שחורים ואני מתעוררת מקולות הגשם שיורד בחוזקה על חלוני. אני אוהבת גשם, ואוהבת להתעורר מהגשם. התעוררות מרגשת של הגוף והנפש, שעון מעורר של הטבע. מרגש לי