מוקדם מוקדם בבוקר, השמיים עוד שחורים ואני מתעוררת מקולות הגשם שיורד בחוזקה על חלוני. אני אוהבת גשם, ואוהבת להתעורר מהגשם. התעוררות מרגשת של הגוף והנפש, שעון מעורר של הטבע.
מרגש לי בפנים גם כי זהו הבוקר האחרון שלי באוגנדה. לפחות לפעם זאת.
אני בקמפלה, בעיר הבירה. עיר סואנת, באנשים, מכוניות, קטנועים, עסקים. מלאה מלאה בזיהום אוויר, מדהים שבשנתיים האחרונות היא נהייתה עוד יותר סואנת משהייתה, ונפעמת לגלות שלמעשה יש יותר מקום משחשבתי. כי לפני כשנתיים הרגיש לי כ"כ צפוף וסואן שלא יכולתי לדמיין שיכול להיות יותר. אז יכול להיות. ותמיד אשתדל לזכור שיכול להיות יותר. גם כשלא מרגיש שיכול להיות. תמיד יכול להיות. יותר.
הגעתי לפה אתמול לאחר עשרה ימים בכפר, ימים שבהם ביליתי עם חברים וחברות, ביליתי עם אמהות, ועם הנזירות, ובעיקר ימים שבהם נחתי.
ימים של עייפות רבה ושל צורך של הגוף לנוח. כנראה שהחודשיים האחרונים היו עמוסים ורק כעת מתחילה לפרוק אותם מגופי. ימים שבהם זכיתי לזיהום באצבע כף היד, להרבה אנטיביוטיקה שחלקה לא ממש ופעלה.. יום בקליניקה של ניקוז האבצס, ללא הרדמה, עם כאבים עזים וצחוק של הרבה אוגנדים סקרנים ששומעים צרחות של אישה לבנה. כן שאגתי באותו היום.
ימים שבהם הגוף שלי חלש ולאיטו מתחזק.
אז היה לי תסריט מעט שונה לימים האחרונים שלי פה באוגנדה. רציתי לנסוע לאי קסום. ולטבול בטבע שאני כה אוהבת, ולנשום אויר נקי של נהר. ולטבול בנילוס, בנהר הארוך ביותר בעולם, ולאכול אוכל טוב, ולהיות בהרבה ירוק ושקט ושפע.
ובעודי כותבת ממש ומרגישה כאילו והייתי שם. ביקרתי לרגעים קצרים.
אז רציתי.
המציאות הייתה מאוד שונה.
מחייכת. חיוך כזה שממלא את הפער שבין אותו סיפור שרציתי להיות בו לבין אותו אחד שלי.
טוב לי עם שלי.
למדתי שוב לשחרר ולאפשר לדברים לקרות כפי שהם קורים. פשוט להיות עם מה שמגיע אליי ולהצליח לראות גם את המתנות שזכיתי בהם, באותה חבילה שהגיעה.
עוד מספר שעות ואהיה בדרכי הביתה.
קיוויתי שאספיק לראות את ירושלים הלבנה ונראה שזה כבר לא יקרה הפעם.
אולי ואזכה לראות את ניו יורק לבנה.
אני בדרכי עם צבע של אפריקה וריח של אפריקה. קונטרסט ללבן של ירושלים..
המסע שלי באוגנדה לקראת סיום.
המסע שלי ממשיך למחוזות אחרים. אני מאוד מתרגשת לשוב הביתה, ומחכה כבר לראות ולגעת בכולם. שעות אחרונות במקום שכל כך ואוהבת וחלק ממני. שעות של פרידה ושחרור להפעם.
שבת שלום ונתראה בקרוב.