מימד הזמן שמוסיף רובד נוסף למימדי החיים הנוספים. בגוף מרגישה זרימה של חיים, מערכת הנוזלים ומערכת הדם שמסתעפות לכל עבר וכל רגע מרגישה עוד איזור ועוד. יש התפשטות והתרחבות ויש גם התכנסות והתמזגות, התבוננות. התבוננות והתמקדות בנקודה מצומצמת וגם התבוננות אל האופק, אותו אופק שאין לו גבול ברור, כזה שמכל נקודה שאתבונן בה יתגלה משהו חדש, כזה שגם שנראה כאילו הוא מסתיים כשמתבוננת בו ומתמקדת יכולה לראות עוד הרבה מעבר לאותו אחד.
יש דקות שעוברות לי במהירות וכאלו שמרגישות ארוכות מאוד מאוד. ישנן שעות שחולפות ברגע ויש רגע שמרגיש שעות רבות. ישנם ימים שעוברים בהרף וימים אחרים שמרגישה כאילו ונפרשים על הרבה יותר מעשרים וארבע שעות.
ימים של מעבר בין ישן לחדש, בין סוף להתחלה. התכנסות והתפשטות. ימים שמביאים שערים חדשים לחיי, כאלו שצריכה להחליט באיזה מהם לעבור. ימים שרואה את השערים של חיי מאוד בבהירות, וקרובה אליהם עד מאוד. ימים מאוד משמעותיים בשבילי, עם הרבה התכווננות והקשבה, ימים של שקט ודממה אלוקית מעורבים בקולות ואמירות ומחול של מילים וניגונים ושירה.
סוף העולם שהיה. יום שישי, יום ובו שתי לידות – תינוק ותינוקת, זכר ונקבה שהתחדשו והגיעו ממש כמעט ובאותו רגע, זו אחרי זה, והביאו עימם פשטות של יצירה בסיסית של איש ואישה – זרעים חדשים שנבטו באוגנדה. ושעות לפני אותן לידות מסיבה מקומית עם הרבה שירה וריקודים אצ'ולים מקומיים. טקס לעולם החדש, וגם לכבוד חג המולד שמתקרב.
טקס עם שירים נוגעים ללב על מחלת האיידס הקטלנית, וחמשיר שמהותו "אישה אוגנדית, אמרי לא!" לא להתעללות ולהפקר, דיון של קבוצת נערים ונערות אודות החיים באפריקה: הישן מול החדש, החינוך והקידמה של העשור האחרון.
טקס עם הרבה ריקודים, ילדים וילדות נערים ונערות נשים וגברים. וגם אני. רוקדת יחד עם כולם את הריקוד של החיים שיש פה, ומרגישה את הזרימה החדשה שמגיעה באותו יום ונוגעת בכל אחד מאיתנו.

עשרה ימים שבין אותו יום של סוף העולם ותחילתו של העולם לבין היום האחרון בשנה הלועזית ותחילתה של השנה הלועזית החדשה.
אותם עשרה ימים הרגישו לי עשרת ימי תשובה שלי. ימים שבהם ביקשתי תשובות, ימים של חשבון נפש. ימים שבהם הקשבתי עמוק עמוק פנימה לרחשיי ולקולות שבי. ימים שבהם החלטתי לעזוב את מרכז הלידה באוגנדה, ולהמשיך בדרך שלי במקום אחר.
בעוד מס' שבועות אני נוסעת לארה"ב, שם אתלווה כתלמידה ואסיסטנטית למיילדת בית. אני ממשיכה לפסוע בנתיב שהיום הוא מואר לי. ממש ונראה כשובל של אור מאוד ברור.
אוגנדה יקרה לי מאוד, לומדת פה כל רגע שיעורים רבים ועם זאת מרגיש לי היום שנכון לי להמשיך ולצבור כלים וידע מיילדותי בקהילה מודרנית, ואוגנדה היא זו שבשהותי בה זכיתי להכיר מיילדת בית אמריקאית ששידכה לי את המיילדת החונכת שאתלווה אליה בקרוב.

עשרה ימים שבהם חוויתי בעוצמתיות את הזמן, בו זמנית, כקווי וכזמן במימד גבוה. זמן של "עכשיו" וזמן של "כל יתר הזמן שהוא לא עכשיו".

מעט ולאחר חצות הלילה קאטי הגיעה למרכז הלידה רכובה על אופנוע. קאטי בהריונה השני, הגיעה כבר לאחר שהתקדמה בלידתה, וכשעה לאחר מכן החלו צירי הלחץ, אותם אלו שלחצה בהם את בתה לאוויר העולם. שלב זה של הלידה (השלב השני) היה נורמאלי לחלוטין, עם ניטור צמוד ותקין, שלב יחסית ארוך לנשות אוגנדה, שעה וחצי של לחיצות.
תו"כ הלחיצות שינויי תנוחות לעיתים קרובות בניסיון לסייע לתינוקת לרדת בתעלת הלידה ולצאת אל העולם.
התינוקת נולדה במצוקה. בדקות הראשונות של חייה הייתה במצב יחסית יציב אולם לאחר מס' דקות התדרדרה עד מאוד והייתה זקוקה להנשמה. התבוננו עליה, קראנו לה שתגיע. אמא שלה קראה לה, נגעה בה. ליבה פעם בעוצמה, ועם זאת צבעה היה חיוור, היא נשמה בכוחות עצמה נשימות איטיות, ללא טונוס שרירים. לאחר כעשרים דקות של עזרה נשימותיה תפסו תאוצה, היה לה מעט טונוס שריר והצבע חזר מעט לגופה, ועם זאת הייתה ישנונית, לא פקחה את עיניה, טמ"פ הגוף שלה הייתה מאוד נמוכה (35 מעלות) והיא הייתה חלשה מאוד.
בית החולים, שקרוב כשעתיים וחצי נסיעה, ללא יחידה לטיפול ביילודים, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד, ובחוץ היה קר מאוד – קור שלא יסייע לאותה תינוקת לשמור על חום גופה.
אפשרנו לאמא לקחת החלטה אם מעוניינת להישאר במרכז הלידה, פה נוכל לסייע לה בחימום גופה ע"י כיסוי בשמיכות רבות ושימוש בבקבוק חם, בניטור נשימותיה וטמ"פ גופה, ובמתן אהבה וחום או להתפנות לבית החולים, שם סיכוי טוב שהתינוקת תקבל עירויי ואנטיביוטיקה, אך אין באמצעותם לסייע יותר מכך.
האימא החליטה להישאר במרכז הלידה, ועברנו איתה 24 שעות מאוד ארוכות שאף הרגישו כימים. התינוקת עברה עליות וירידות, הרגיש לי שהיא לא מעוניינת להיכנס לחיים מאיזה שהיא סיבה. אמא הניחה אותה על שדיה והיא לא פתחה את פיה ולא רצתה לינוק. האכלנו אותה בטיפה של דבש או קולסטרום כל כחצי שעה על הזרת, ומידי פעם הרגשתי שרפלקס המציצה קיים, ומידי פעם לא רצתה למצוץ. חום גופה עלה וירד ועלה וירד, שעות של התנדנדות בין חיים למוות.
בשעות הערב המאוחרות, משנראה שמצבה של התינוקת אינו משתפר החלטנו ביחד עם הוריה שבשעות הבוקר המוקדמות נפנה אותם לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.
בשעה 22:00 נכנסנו לחדרה של האם והתינוקת לבצע בדיקה מקיפה בתינוקת. האמא ישנה. ויקי המיילדת הרימה את התינוקת, התבוננתי בה – היא נראית בריאה, חום גופה חזר לנורמה, צבע גופה בטוב, משקל טוב מעט מעל שלוש קילו, ועם זאת חלשה וישנונית, מאיזה שהיא סיבה הרגיש שאינה בחרה עוד ברגעים אלו בחיים. ישבנו עימה בחושך לאור להבת הנר הבודדה שהאירה באלומה צרה את החדר. ליטפנו את התינוקת. סיפרנו לה על אוגנדה, על אמא ואבא שלה שמחכים לה על אחיה בן השלוש וחצי שרוצה להכיר אותה. ביקשנו ממנה שתבוא. שתסכים לא לפחד לבוא. היא פתחה את עיניה ומצמצה, מתבוננת בנו ארוכות ונראה ששוקלת את מילותינו. חייכנו אליה ארוכות. אמא שלה התעוררה, ומיד העברנו אותה לחיקה. היא ניסתה להניק אותה ללא הצלחה.
יצאנו מהחדר והשארנו את השתיים לבדן.
נשמתי נשימה גדולה, ממלאה את חלל בית החזה, חושבת על היום ללא גבולות הזמן, יום שבו כל מי שגר בקומפלקס היה באנרגיות קשות, הרבה חוסר סדר, כמעט ללא אוכל. תחושה של אנדרלמוסיה. אנרגיה לא נקייה שהתערבבה בכולנו.
כשעתיים לאחר מכן סקובייה מגיעה למרכז הלידה בסערה ורעש גדול , היא כולה בעננת היסטריה ופאניקה מוציאה מגרונה צעקות וצווחות, זורקת את אבריה לכל עבר, ונזרקת עם גופה במרחב מרכז הלידה.
סקובייה, כמו קאטי, הגיעה בהריונה השני בשלב מתקדם מאוד, ונכנסה לחדר הצמוד לחדר של קאטי ושל בתה התינוקת.
לאחר כשעה סקובייה ילדה את התינוקת שלה, שנולדה בכליאת כתפיים, מצב שבו מאיזה שהיא סיבה כתפי התינוקת נכלאים בגופה של האם ולא יוצאים ישר לאחר לידת הראש. לאחר כדקה של מניפולציות ושינוי תנוחות התינוקת של סקובייה יצאה בבכי גדול, שנשמע חזק בכל מרכז הלידה.
גם התינוקת של קאטי שמעה את הבכי, ואמא שלה סיפרה לנו אח"כ שבאותם רגעים ינקה לראשונה משדיה, כאילו שאותה תינוקת חדשה קראה לתינוקת של קאטי לחיים. רגעים של התחלה חדשה.
שעתיים ויותר לאחר הלידה היינו מאוד עסוקות בסקובייה ובתינוקת שלה, לאחר שחלק מהשלייה נשאר ברחמה והיה צריך להוציא אותו ידנית ע"י רביזיו, ובנוסף סקובייה דיממה והיינו יחד עימה בחדר מוודאות שהדימום אינו חוזר.
בשעה 04:11 בבוקר, ממש ו-24 שעות לאחר לידתה של הבת של קאטי, סקובייה לפתע החלה לדמם כמות גדולה מאוד של דם, ולאחר טיפול ראשוני וייצוב ראשוני החלטנו לפנות אותה להמשך טיפול בבית חולים.
עשר דקות לאחר מכן סקובייה כבר הייתה בדרכה לבית החולים, והשאירה אחריה חדר שנראה כזירת קרב, מלא בריחות של דם חזקים, ושתי מיילדות – ויקי ואני, מותשות פיזית מצד אחד (לאחר שלושה לילות רצופים ללא שינה) ומצד שני ברגע יציאתה ממרכז הלידה הורגש כאילו ונטלה עימה את כל האנרגיה התקועה והקשה, והרגשתי אנרגיה חדשה ונקייה מגיעה ונמצאת, כזו מלטפת עם הרבה תנועה וקלילות.
נכנסנו לחדרה של קאטי ומצאנו את בתה הקטנה יונקת בנמרצות, פותחת את עיניה ומתבוננת לכל עבר. רואה את אמה, רואה אותנו ומברכת את כולנו לשלום.
דמעות של אושר והתרגשות הציפו אותי, דמעות של הודיה ואמונה.

מס' שעות לאחר מכן נכנסתי חזרה למרכז הלידה.
כבר לא היה זכר מאותה זירה מלאה בדם. תחושת ניקיון גדולה שמילאה את ההיכל, ותינוקת ואמא מתוקות ומאושרות, תינוקת שצמודה לשד אמא, כאילו משלימה את היממה הראשונה שלא חוותה את חלב אימה.
באותו היום כל דיירי המקום עברו טרנספורמציה: המטבח שהיה מלוכלך מס' ימים, חזר להיות מצוחצח. אוכל היה מוכן בזמני הארוחות, שלא כמו ביום הקודם, ריח של כביסות ונקיון כיסה את הקומפלקס, ובעיקר אנשים מחויכים, אחרי יום ללא חיוכים.

חווינו נסים באותו הלילה שעבר. סקובייה היא נס גדול, היא הביאה עימה סערה גדולה ואספה עימה בסערה את כל ה"סחלה" שהיה במרכז הלידה. המיילדת הנוספת שנסעה עימה לבית החולים סיפרה שהיא הפסיקה לדמם בשעת הנסיעה, ונראה שכאשר הגיעו לבית החולים מצבה היה יציב והשאירו אותה למעקב ולעירויי דם. וייתכן שהדם הרב שאיבדה סקובייה הביא לניקיון הרב, שאומרים שאחת מסגולות הדם היא ניקיון.
בתה של סקובייה, היא נס, לאחר לידה לא קלה של כליאת כתפיים, ולאחר שהגיעה לעולם, נראה שהביאה חיים לבתה של קאטי.
ובתה של קאטי – היא הנס הגדול.
ישבתי עם קאטי בצהרי היום, לפני שנסעה חזרה לביתה. קאטי ביקשה שאתן שם לבת שלה. נתתי לה שם – מיראקל. נס. Miracle.

באותו הערב, ממש כאשר קאטי ומיראקל הלכו לביתם, נולדה תינוקת נוספת, עפה החוצה לעולם. ולאחר לידה זו ארזתי את חפציי, אמרתי שלומים לכל דיירי המקום ומוקדם מוקדם בבוקר עזבתי את מרכז הלידה, ברגשות מעורבים ובתחושה ברורה שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
כותבת מלוארו, מהבית שלי באוגנדה, ישנה בחדר שהיה של מריה, ומריה ישנה בחדר שהיה שלי. אשאר פה באזור עוד ימים לראות את חבריי ואולי אף להיות פה במס' לידות, ואז בדרכי חזרה לארץ להתארגן לקראת נסיעה ארוכה לניו יורק.
אני מאחלת לכולנו שנת 2013 של שלום, שלום פנימי עם עצמנו, שלום עם הסביבה שאנו חיים בה, עם איתני הטבע, עם הקהילה שמסביבנו, שנה של אהבה גדולה, שנה שנמשיך ללכת בנתיב שלנו ולראות את כל מה שמגיע אלינו. שנה טובה.