השכם בבוקר, אור הראשון של יום.

לילה שלם של שינה לאחר לילות עם שינה למקטעים. צלצול "קו הלידה" נשמע ואנו מתבקשים להגיע לאסוף יולדת ממקום מרוחק מאוד. השעה 06:00 בבוקר – שעה קסומה, שעה של התעוררות, השמיים מתחילים להאיר, הלבנה עוד נראית מעלה ברקיע, הצמחייה שופעת טל של בוקר ולחלוחיות של לילה מונחות על העלים והפרחים. משב אויר קריר של בוקר, שמביא עימו תחושת רעננות גדולה.
הקימה בבוקר – התעוררות עם ציוצי ציפורים, לפתוח את העיניים ולהיות חלק מכל השפע הגדול הזה, לשאוף את כל השפע הזה עמוק פנימה. ברכה בשבילי כל בוקר מחדש.
נסעתי עם פול לאסוף את אותה אישה, צופה באנשי הכפר מתעוררים ומתחילים את יומם. הגענו למקום היעד, כפי שהוסבר לנו ע"י המשפחה, "לעצור על הכביש הראשי ממש לאחר הב"ס משמאל והעץ הגדול מימין". התבקשנו להיכנס לדרך עפר ולהמשיך בה, אולם דרך זו לא הייתה נגישה, ונאלצנו לחכות לאם בצידי הדרך.
לאחר ניסיונות איתור ארוכים שבנו עם אמבולנס ריק, מתוך מחשבה שכנראה והאם ילדה בדרכה או בבית. לאחר שהייה של מס' דקות חזרה במרכז הלידה טלפון נוסף ששואל היכן אנחנו, הם מחכים על הכביש הראשי – כך שמצאנו את עצמנו חזרה באמבולנס נוסעים למרחק לאסוף את האם.
התקרבנו ליעד, ומרחוק נראות שתי נשים – האחת, בטי, אישה קטנטנה במימדיה, פחות ממטר וחצי גובהה, בטן הריונית מקשטת את גופה הזעיר ונראה שהיא מתקדמת בלידתה. השנייה היא האישה הנוספת של בעלה של בטי. קו-וויף. (co-wife), שעל גבה תינוקת מתוקה כבת שנה. אותה אישה גבוהה מאוד, יותר ממטר שמונים, אישה חסונה ויפה – כזו בולטת במראה המיוחד והאצילי.
בטי נאחזה בשותפתה ונכנסה לאיטה לרכב והמשכנו בנסיעה.
כל הנסיעה בטי נוהמת ומוציאה קולות ופול ממהר להגיע למרכז הלידה. נראה שלידת התאומים ברכב לפני כחודש השאירו בפול טראומה כלשהי כי מאז הוא מאוד מכווננן למהר לאחר איסוף היולדות מבתיהן.
במרכז הלידה, שתי יולדות נוספות שילדו בלילה שהיה, ובהיכנסנו קריאות שמחה וקבלת פנים של משפחת אחת היולדות. האח של בעלה של בטי, ויליאם, אשתו ילדה במרכז הלידה שעות ספורות לפני כן. משפחתו של ויליאם ומשפחתה של בטי מתגוררים בשכנות ונראה שהם מאוד קשורים אחד לשני, תחושת שבט גדול של ביחד.
בטי, בהריונה השביעי, לא רגילה ללידות כ"כ ארוכות. לדבריה עד אותה לידה ברגע שהצירים הופיעו התינוקות כבר היו בחיקה. היא בקושי חוותה כאב לידה.
ובאותו היום, חמש שעות של צירי לידה הפרידו בינה לבין מפגשה עם התינוקת. התמיכה הגדולה שבטי זכתה לה, מצד האישה ששותפה לחייה, ומצד ויליאם גיסה, היו נפלאים. עמדתי בחצר וצפיתי מהצד: בטי ידעה מה נכון לה, היא ביקשה להתהלך בחצר ונשענה בצידה האחד בשותפתה ובצידה השני בויליאם. כאשר הגיעו הצירים בטי הקשיבה לגופה ועברה לתנוחות שנראה היה שבעזרתן התינוקת התקדמה בתעלת הלידה והתברג לקראת הלידה.
יולדות ולדניות, החל מהריון חמישי והלאה לעיתים רבות מתעכבת לידתן ונראה שהרחם שלהן, שנשאה תינוקות רבים, הרבה פעמים כבר מתפקדת אחרת, מעט עייפה.
בטי נשענה רבות על ויליאם, נראה שעצם היותו בעל מימדים קטנים יותר משל הקו-וייף הקלו על בטי. לראשונה מאז שהותי חוויתי תמיכה גברית כ"כ אינטנסיבית ומלאה באהבה, תמיכה גברית של אח. חבר. לא של בעל. ויליאם טיפל בבטי, חיבק אותה, נשא אותה, דיבר אל ליבה, עודד אותה. תפקיד נוסף לויליאם היה בסיוע בתרגום לאצ'ולי השפה המקומית.

בצהרי היום ממש, נולדה תינוקת קטנטנה, לאמא קטנטנה. ראשה בצבץ החוצה, עוד לפני שיצאה עשתה רוטציה של 135 מעלות ואז הגיחה לעולם. היא פתחה עיניים סקרניות ונראה שהביטה בכל יושבי החדר, כאילו סורקת את הנוכחים ואת אמה, ומיד פרצה בבכי גדול וסיפרה לנו על שהגיעה.
בחדר הסמוך, פלורנס, אשתו של וילאם מניקה את תינוקה שנולד שעות ספורות לפני כן וקולות צהלה ושמחה ממלאות את היכל הלידה בהצטרפותה של הבת דודה החדשה, ממש באותו היום.
לאורך כל היום הגיעו בני משפחה, ותחושת שבטיות גדולה מילאה את המרכז, בלילה ישבו מסביב למדורה מחוץ לכותלי המרכז וקולות צחוק ושמחה התנגנו למרחקים.
הקהילתיות שפוגשת בה פה היא כ"כ חזקה ומחזקת, השיתוף והעשייה המשותפת, הרגשת הביחד הגדולה שיש פה, כל אחד הוא חלק מקבוצה גדולה, והקשרים בין אותם אלו, מביאים לתנועה גדולה משותפת. עצמה גדולה שנובעת מאותו יחד.
המודל המשפחתי פה של גבר ולו נשים מספר, ממש כמו כל מודל משפחתי יכול לעבוד מאוד בטוב, עם כל המורכבות שלו. האהבה הגדולה, ההתמסרות, הנתינה, הקבלה, העזרה, השיתוף והאחדות בין בטי לשותפתה היו מורגשים עד מאוד ורגעים לאחר הלידה נראה היה שהתינוקת מכירה את האימא השנייה שלה.
נכנסתי לחדר לאחר מס' שעות ומצאתי את שותפתה של בטי מניקה את התינוקת שזה עתה נולדה. בטי סיפרה שאין לה מספיק חלב, ולכן השותפה מסייעת לה בהנקה.
ניגשתי לבטי וסיפרתי לה על תהליך יצירת החלב, ועל הקולסטרום שנמצא וכבר זמין אצלה. הראתי לה את גודל הקיבה של ביתה, והסברתי לה על הכמויות הקטנות שזקוקה להן עכשיו ויותר על הדיוק של גופה לייצר ממש את מה שביתה זקוקה לו.
בטי חייכה בביישנות ומיד נטלה את התינוקת חזרה לחזה והחלה להניק.
כ"כ מרגש ומלמד היה לי לראות את הקשר בין השתיים. חוקקת את התחושה של רגעים אלו.
יום למחרת נסעתי ליום סידורים בגולו, העיר הקרובה, שלא ממש קרובה באמת.. בד"כ כשעתיים נסיעה, אולם בפעם זו נוכחתי לדעת ששעתיים יכולים להרבה יותר… הגעתי לתחנת המוניות, והמתנו שהמונית תתמלא כשעה, כאשר היא התמלאה נוכחנו לדעת שהיא התמלאה מידי – יש מקום ל 14  נוסעים, ומצאנו את עצמנו 17 מבוגרים + 2 ילדים מכווצ'צ'ים במונית אחת.
נהג המונית החל את דרכו, התעכב ארוכות בתחנת הדלק, והמשיך בדרך נסתרים ארוכה מאוד בין כפרים רבים בניסיון להימלט מהמשטרה, מפני שהעמיס יותר אנשים מהמותר. כאשר התמזגנו לכביש הראשי עוד היינו בעיר, ויושבי המונית זעמו על הנהג. המפגש עם המשטרה שתי דקות מאוחר יותר שבר את הזעם ומאותו הרגע ועד סוף הנסיעה היה הרבה צחוק באותה מונית עמוסת אנשים. המשטרה לבסוף התרצו בתשלום קטן מהצד שהנהג שלף מכיסו, המשכנו ליעדנו, עוצרים בכפר בדרך וכול הנוסעים יורדים במהירות מהרכב ואצים לקניות לחג המולד. מתברר שזהו הכפר שבו מגדלים כמויות רבות של אורז ותירס, והמחירים בו ידועים כטובים, ולאחר העצירה הזו המשכנו בדרכים מאוד בוציות, לאחר יום גשום עם התקלות במספר מוניות ורכבים שנתקעו באמצע הדרך. ולנו היה נס משלנו שהצלחנו להגיע חזרה. שש שעות של ישיבה מצומצמת מאוד עם אנשים שהיה כיף לחלוק איתם את אותו צמצום. או כמו שאחד מהנוסעים אמר, נסיעה שהתחושה בה היא כמו ריקודים בדיסקוטק בלי מוסיקה ברקע. ( למרות שאני הרגשתי סוג של מוסיקה אחרת באותה נסיעה)
ימים לפני חג המולד, פה במרכז הלידה ובאזור שאני מתגוררת בו אין שום תחושה של חג שמתקרב או של סידורים לקראת החג. ממש כפי שלקראת סוף השבוע אין תחושה של סוף שבוע. כל כך מנותק ומרוחק פה, שאין פה הרגשה של שונות בימי השבוע.
ימים של שיגרה: מעט לידות, מעקבי הריון, בדיקות יילודים ואמהות. בישולים עם הצוות, שחיטת תרנגולת, אחת מרבות שמסתובבות פה בחדר הלידה. אני לא הייתי שותפה לשחיטה אולם מיד לאחר מכן, סטיוארט הבן המתוק של נייטי שעובדת פה, בן שנתיים וחצי, הגיע עם רגלי התרנגולת ושיחקנו משחקי ילדות איתם. כל כך פשוט – כמעט וכל דבר בנמצא והילדים מוצאים בו שימוש כמשחק, עבודות גינון: ליקוט בטטות, אוהבת כל כך את מגע האדמה בידיי, ליקוט בוטנים, קילופם, צלייתם והכנתם לקראת תהליך הטחינה שבסופו של דבר יניב ממרח בוטנים אורגני.
מחר וסוף העולם.
כשסיפרתי לאנשים שמתגוררים פה על תיאוריית סוף העולם הם הסתכלו עליי עם פנים מופתעות. מה כבר ויכול לקרות פה באפריקה? מן תחושה שפה, במקום שאני חיה, כל יום הוא יום של סוף העולם.. ואם באמת נבואות יתגשמו, אפריקה תהיה היבשת שתשרוד – פה כולם יודעים איך לחיות מהאדמה, ממי הבאר, ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם החיים שיודעים פה.

מאחלת לכולנו שלכל אחד מאיתנו יהיה סוף של עולם בטוב, ותחילה של עולם טוב יותר.
אז נתראה אחרי סוף העולם, מתישהו.. מי יודע – אולי עוד אשוב על גב גמל ואתהלך במדבריות לכיוון ארץ הקודש