מוקדם מוקדם בבוקר, השמיים עוד שחורים ואני מתעוררת מקולות הגשם שיורד בחוזקה על חלוני. אני אוהבת גשם, ואוהבת להתעורר מהגשם. התעוררות מרגשת של הגוף והנפש, שעון מעורר של הטבע. מרגש לי בפנים גם כי זהו הבוקר האחרון שלי באוגנדה. לפחות לפעם זאת. אני בקמפלה, בעיר הבירה. עיר סואנת, באנשים, מכוניות, קטנועים, עסקים. מלאה מלאה בזיהום
מימד הזמן שמוסיף רובד נוסף למימדי החיים הנוספים. בגוף מרגישה זרימה של חיים, מערכת הנוזלים ומערכת הדם שמסתעפות לכל עבר וכל רגע מרגישה עוד איזור ועוד. יש התפשטות והתרחבות ויש גם התכנסות והתמזגות, התבוננות. התבוננות והתמקדות בנקודה מצומצמת וגם התבוננות אל האופק, אותו אופק שאין לו גבול ברור, כזה שמכל נקודה שאתבונן בה יתגלה משהו
השכם בבוקר, אור הראשון של יום. לילה שלם של שינה לאחר לילות עם שינה למקטעים. צלצול "קו הלידה" נשמע ואנו מתבקשים להגיע לאסוף יולדת ממקום מרוחק מאוד. השעה 06:00 בבוקר – שעה קסומה, שעה של התעוררות, השמיים מתחילים להאיר, הלבנה עוד נראית מעלה ברקיע, הצמחייה שופעת טל של בוקר ולחלוחיות של לילה מונחות על העלים
