שעות של שישי לפני שהשבת נכנסת ובאה. עוד שעות של שקט כזה שמגיע ומאפשר לשבת להופיע במלוא הדרה, יום של שמש קופחת כאילו מטגנת את עורי ביובש וצחיחות ובשעות האלו ממש, שעות המעבר, מגיעה רוח ואיתה משבים חזקים שמביאים לשינוי, מזמינים את גופי למחול של התמסרות לאותה תחושה של ליטוף מענג והודיה של הגוף למגע הצונן של אותו משב שחולף וממשיך ללטף עוד ועוד.
השביל שליד הבקתה מתמלא לו לאיטו במצעד של אנשי הכפר שבאים למלא ג'ריקנים במי שתייה, ונדמה כאילו גם הם, שלא בכוונה, מתכוננים לקראת השבת.

חזרתי אתמול ממס' ימים של פסק זמן. לילות עם שינה רצופה ,ימים של שהות בבית אבן עם מקלחת ללא פיסת שמיים גלויה ועם שירותים עם ניאגרה, הליכה ושימוש בשרירים שהתנוונו להם במהלך השבועות האחרונים בשגרת הלידות שבכפר, מפגשים עם אנשים רבים וחייכנים ואכילת מזונות יותר מגוונים משעועית ואורז. סוג של זריקת אנרגיה אינטנסיבית וצבירת כוחות מחודשים.
נסענו לגולו, העיר הגדולה בצפון אוגנדה, אותה אחת שבלונלי פלאנט רשום עליה שאין ממש מה לחפש בה אלא אם כן מגיעים להתנדב בה או שנמצאים בדרך לאחת משמורות הטבע. נסעתי עם מישל, סטודנטית קנדית ופטימה, סטודנטית אמריקאית מאריזונה.
חשבנו לנסוע למס' ימים ולהרחיק ולהגיע לאחד האיים, אבל כשהגענו לגולו הסתכלנו זו על זו, ועצם המחשבה להמשיך בדרכים גרמה לנו פה אחד להחליט ולהישאר, להיות ביחד – לא משנה כ"כ איפה.. והיו לנו ימים של שיחות רבות ופתיחות וסיפורים ומפגשים אחת עם השנייה. כל אחת מאיתנו עולם ומלואו מרקע ,מדינה ודת אחרים, ויחד עם זאת יש בנו ליבה משותפת ושורש חזק וקדום של קריאה מיילדותית פנימית. צחקנו ביחד ובכינו ביחד וידענו ביחד והכרנו ביחד וגילינו ביחד. ראינו ביחד ושמענו ביחד. והרגשנו ביחד. את שאנו ואחת את השנייה.
נפרדנו מפטימה שחזרה לאריזונה, וחזרנו מאושרות חזרה לאטיאק עם שמלת כלה, מנשא לתינוק ואוכל לימים קשים של אורז ושעועית. ואין לי הסברים לגבי הרשימה, כל אותם פריטים פשוט הגיעו ובאו. ואני מאוד אוהבת את גולו, למרות שבלונלי פלאנט הם טוענים שאין מה לחפש שם. דווקא בזכות זה מתגלים שם חיים מרתקים עם אנושיות והרבה רגש.

המערך המיילדותי באוגנדה מורכב מאחיות מיילדות, וממיילדות מסורתיות,
שנקראות  – TBA ( Traditional Birth Attendance)אלו הן אותן נשים שמתגוררות בכפרים ומסייעות לנשים בלידתן, רבות מהן מיילדות בכפרים ויש להן ידע יקר ביותר.
במרכז הלידה פה יש שלוש מיילדות מסורתיות, הן ישנות במרכז הלידה ומשתתפות בכל לידה. הן מקבלות את פני היולדות כאשר אלו מגיעות בשעת לילה מאוחרת, ובאות להעיר אותנו.
כך גם היה מוקדם לפנות בוקר לאחר שחזרתי מגולו כאשר אליס הגיעה רכובה על אופנוע, כשקורינה דפקה על דלת הבקתה שאני וסטייסי משתכנות בה. סטייסי היא אחת הנשים המתוקות ביותר והמיילדות המיוחדות ביותר, ושמחתי מאוד לצאת ללידה יחד איתה.

אליס בהריונה הרביעי, בעלת מראה אצילי ואף דוכסי. שופעת בנשיות, הגיעה לראשונה למרכז ללדת את בנה, ולא הייתה בליווי הריון עוד לפני. כאשר הגיעה, במישוש ראשוני הבנתי שכנראה מדובר בתינוק במצג עכוז. אליס הגיעה בשתיים וחצי בבוקר, יחסית בתחילתה של לידתה.
קורינה וכרמלה המיילדות המסורתיות מספרות שכאשר יש תינוק עכוז נהוג לא לספר לאמא היולדת דבר על כך עד שהוא בחוץ, וכאשר הוא מתחיל לצאת יש לירוק על הרצפה – אמונה תפלה למען לידת תינוק בריא.
לידת עכוז היא דבר שבשגרה פה. היא לא נחשבת לידה בסיכון, וכאשר היא מתרחשת אין פחד בחדר הלידה אלא תשומת לב גדולה לניהול לידה נכונה. מאז שהגעתי בחודש האחרון נולדו ארבעה תינוקות עכוז, מתוך 35 לידות – קצת יותר מעשרה אחוז, וכל התינוקות והאמהות בריאים.
וכך גם היה עם אליס, בשבע וחצי בבוקר החלה ללחוץ את תינוקה על כיסא לידה, הרגליים הציגו ראשונות ומיד אחריהם המשיך והגיע יתר הגוף ונולד תינוק מתוק ובריא.
ואני וסטייסי שכחנו לירוק לפני שהוא נולד…
היום אני שולחת תפילות.
אני שולחת תפילות לאמא שהגיעה ממש לא מזמן למרכז הלידה, לידה תשיעית לאחר ששלושה מילדיה לא בחיים, הגיעה בשבוע מאוד מוקדם. שולחת תפילות שהלידה לא תתפתח אלא תעצר והתינוק יישאר ברחם אמו וימשיך לגדול ולהתפתח עד שיבשיל.
אני שולחת תפילות לאישה יקרה לי ולמשפחתי בארץ שקיבלה בשורה קשה, תפילות לימים טובים, תפילות של בריאות ואהבה.
אני שולחת תפילות לכל מי שזקוקה לתפילות, ללא מושא ספציפי. שמה שתרצה יתגשם.