מאז ומתמיד הירח מרגש אותי, דבר שבשגרה שלי משיורדת החמה היא לחפש את הירח ולברך אותו לשלום, להכיר לו תודה שהגיע ולהתפעם מגודלו ומצורתו וממיקומו בשמיים. יש שעות שהוא נמוך עד כדי שבתחושות ממש ויכולה לגעת בו ושעות אחרות שמרגיש מאוד רחוק. אני אוהבת לבהות בירח ולראות.
בשהות שלי פה הלבנה מורגשת בעוד מימד, מימד חדש. הכפר שבו אני גרה שומם עד מאוד ללא חשמל וללא תאורה, ובשבועות האחרונים ששוהה פה לומדת כל יום את מאור הלבנה ואת עוצמתה, מימים חשוכים שלא רואה ממש דבר ופנס הינו הכרחי, לימים כמו היום שהירח הינו כלי מאור גדול ושיכולה לנוע ברחבי המרכז ללא שום תאורה נוספת, עם אור בוהק שמראה לי את הדרך.
מחזוריות הלבנה שמביאה עימה שלל רב של גוונים וחיות, מחזוריות האישה שמקבילה למחזוריות הלבנה והטבע.
מחזוריות החיים והנשים הרבות שמגיעות לכאן להביא את אותם חיים.

לילה, הירח מאיר ואיתו עוד רבבות של גחליליות שמאירות, מרקדות ומקפצות. מעניין שרובן בוחרות להתרכז באזור של מרכז הלידה כאילו יודעות את סוד החגיגות שמתרחשות בתוך אותו בית, ורק מעטות נשארות ומפזרות את אורן ליד הבקתה שבה אני מתגוררת.
הלילה, לאחר לילות רבים, שקט במרכז הלידה ואני במנוחה, מידי פעם מפיגות את הדממה קולות משאיות ענק מהכביש הראשי שמובילות את סחורותיהן במסען מסודן לעבר אוגנדה, וחוזרת הדממה. אני בהדהוד חזק עם אותה מציאות. הרבה שקט בפנים, ומידי פעם רעשים שמוציאים אותי לרגעים מאותו השקט ואז הוא חוזר, מלווה בקולות צרצרים ותרנגולות, גם לאותם אלו מראות שאצלי.
שבוע מאוד אינטנסיבי של עבודה מרובה, לידות מרובות וארוכות, לילות רבים ללא שינה ובקרים שלאחר מכן עמוסים גם הם במעקבי הריון בבדיקות של תינוקות ואמהות ובמעקבים של אחר הלידה.
מגיעות למרכז הלידה מיני רבות של נשים אוגנדיות. יש נמוכות ויש גבוהות. יש צעירות בגילאי 15-16 שמגיעות ללדת את ילדן הראשון וכאלו מבוגרות יותר 35-40. לפני כשבוע אף הגיעה אישה בת 49 ללדת את בתה.
כול הנשים המקומיות פה רזות מאוד ומלבד בטן הריונית הן דקיקות עד מאוד. מבנה האגן בקרב הנשים האפריקאיות בכלל והמקומיות האוגנדיות בפרט הוא שונה עד מאוד מרוב האגנים הים תיכוניים.
כאמור ישנם ארבעה מבני אגן, שהשכיח ביותר הוא ה – gynecoid : דמוי צורת אגס, עם מוצא אגן וכניסה לאגן יחסית רחבים. מחקרים מראים שלכחמישים אחוז מהנשים האפריקאיות יש מבנה אגן anthropoid – אגן צר מאוד עם מוצא וכניסה צרים.
בנוסף אני רואה פה הרבה תינוקות שנולדים במנח OP – מנח בו הגב שלהם נושק לגב האם, מנח שנחשב כלידה יותר קשה וארוכה לאם ולתינוקה, ולפי מה שנאמר לי זה קשור בעיקר למבנה הגרמי של אגן האם. (זה מאוד מעניין אותי ואני עוד אמשיך ואחקור על אותו עניין).
קונסי הגיעה למרכז הלידה לפני מס' ימים, אישה קטנת קומה וחייכנית, הריון שני שלה.בכרטיס מעקב ההריון שהביאה מצאנו שבעלה נושא את נגיף האיידס, ונמצא חיובי ושהיא מקבלת מאז תרופות ונמצאת במעקב לוודא שהנגיף אינו פעיל בגופה. עוד מצאנו שאיימה על בעלה שתרצח אותו בגלל אותו ממצא.
התבוננתי בקונסי קטנת הגוף ולא ממש הצלחתי לדמיין את אותה אישה נוהגת באלימות. והיה בי גם ניצוץ על תעוזתה להגיד את שעל ליבה, לעומת נשים רבות אחרות שחיות בהשתקה יומיומית.
קונסי הגיעה בשלב מאוד מתקדם של לידתה, ולאחר זמן לא ארוך גופה היה מוכן ללחוץ את תינוקה החוצה לעולם.
בבדיקה הורגש שאגנה של קונסי מאוד צר ושלתינוק מסע לא פשוט.
קונסי החלה ללחוץ בספונטניות, היא לחצה זמן רב. התינוק המתוק של קונסי עבד במלוא המרץ והדופק העוברי שלו הראה שהוא בטוב. ואז הגיע אותו רגע שנראה שהתינוק כבר עייף..
יש לי פה מורה מעולה, שאפשרה לי ללמוד באופן חי ורטוב מאוד על מבנה אגן צר ועל מניפולציות, היינו בחדר ארבע נשות צוות ואני הובלתי את הלידה. התבוננתי בקונסי קטנת המימדים וביקשתי מכולן להאמין שקונסי יכולה ללדת את התינוק. להאמין שהתינוק יכול להיוולד מאימו.
קונסי לחצה ובעודה לוחצת אני עושה מניפולציות פנימיות על עצמות הישיבה ועל עצם הפוביס ע"מ להרחיב אותן ולעשות מקום לאותו תינוק לעבור. בשלב מסוים כבר לא הרגשתי את האצבעות שלי, ורק הרגשתי את האמונה הגדולה שקונסי יכולה. שהתינוק של קונסי יכול.
ואז הגיע אותו הרגע, אותו רגע קטנטן, שבריר של שנייה של שינוי, והראש עובר את עצם הפוביס ובלחיצה נוספת והוא כבר מבצבץ, ועוד לחיצה והתינוק בחוץ. אנחנו מתבוננים עליו, יש לו דופק טוב ולוקח לו זמן להיכנס אל גופו, הוא פוקח עיניים ומביט לכל עבר ונושם נשימות איטיות, אני מרגישה שמשהו חדש נכנס ומגיע לחלל החדר בצעדים איטיים.. הוא פשוט צריך את הזמן שלו. ואכן לאחר דקה הוא כבר בזרועות אימו נושם בטוב.
אני מתרגשת וכולי רטובה מנוזלים של לידה, של זיעה של בכי של שמחה.
אני מבלה ארוכות בימים הבאים עם קונסי שיום לאחר לידתה צולעת בקלות עם כאב עז ברגלה, טיפולי שיאצו ועיסוי לסייע לה לשוב אל עצמה. נקשרתי אליה כאילו והייתה אחותי הקטנה, וכולם צחקו ואמרו שבעצם במונחי אוגנדה יכלה להיות גם ביתי הגדולה…
יום לאחר הלידה אני מתעוררת ומרגישה שמשהו קרה לי באצבעות ידיי, ושלמדתי שיעור שנטבע בכפות ידיי, בעורי, בשרירי האצבעות, בנימים ובגידים. כפות ידיי מרגישות אחרת אני פורשת את כפות ידיי ומרגישה שמשהו בהן נפתח, הן מרגישות לי חיות ופועמות אחרת משהיו לפני לידתה של קונסי. הן יודעות עוד. ומאז עדיין ויש חיים אחרים בכפות ידיי, ומרחבים גדולים שיכולה לגעת בהם. ואור הירח מורגש גם בכפות ידיי ובאצבעות. ומאחלת לעצמי שאמשיך לגעת עוד ועוד ולפרוץ גבולות של עצמי ולהכיר ולמצוא ברבדים ועומקים נוספים. והלילה מאחלת לעצמי לילה שקט של שינה בבקתת הבוץ שלי. לילה טוב.