סיפרתי היום לפלורנס, המיילדת המקומית, שיש מלחמה בארץ ובעזה, סיפרתי על נפילות הטילים, על המחיר הקשה שהאזרחים משני הצדדים משלמים, על הרצון הגדול של רבים לחיים של שלום וקירבה, על האמונה הגדולה שלי בשלום. סיפרתי לה כמה קשה לי להיות רחוקה מכולם בארץ.
היא שתקה ועיניה הגדולות בהקו מרסיסים של דמעות שזוכרות, גופה אמר בתנועות שביצעה שהוא יודע. היא התכווצה, כפות ידיה התכנסו לאגרופים זעירים המנסים להדוף זכרונות. היא התבוננה בי ואמרה שהיא יודעת. היא יודעת מה זה להיות במלחמה. היא סיפרה על ימים שעבדה בבית חולים ללא מדים, על פחד גדול, פחד יומיומי. הלוחמים היו זקוקים לצוות רפואי ולכן כל פעם שקבוצת חיילים או מורדים עם נשקים היו מגיעים לבית החולים היא ויתר אנשי הצוות היו מתחזים לחולים, נכנסים יחד עם החולים למיטותיהם או נשכבים מתחת למיטות ומתפללים שלא ייקחו אותם משם. שלא יחטפו אותם, שיוכלו לחזור למשפחותיהם ולא לשבת בשבי.
ראיתי על פניה שהיא יודעת עוד הרבה יותר, אבל לא מסוגלת לשוב לאותו מקום. היא אחזה בידיי ואמרה שהיא יודעת. ופניה היו חתומות בחותמת של כאב. חיבקתי אותה וסיפרתי לה שאני יודעת.

בצפון אוגנדה, במקום בו אני נמצאת כולם יודעים מלחמה, ונושאים עליהם פצעים רבים, חלקם טריים וחלקם עם גלד שלעיתים נפתח ונסגר ונפתח.
המלחמה הארוכה שבה רבים ברחו או הוצאו מבתיהם ועברו להתגורר במחנות פליטים, ילדים שנחטפו ונכפו להיות ילדי-חיילי מלחמה, ילדות ונשים שנאנסו ונאלצו להפוך למשרתות הלוחמים, ילדים שנולדו כתוצאה מאונס, דור שלם שנושא עימו טראומה. ויולדות שמגיעות עם טראומות גדולות, ותינוקות שבאים מן הטראומות הללו.
כך היה עם סוזן שהגיעה השבוע למרכז הלידה. סוזן בת כעשרים, בהריונה השני, לידתה הראשונה הייתה לידה קיסרית, והבנו שנעשתה לאחר שעות רבות של לידה שלא התקדמה.
סוזן, יולדת לנל"ק (לידה נרתיקית לאחר קיסרי), הגיעה בשלב מאוד ראשוני והתקדמה לאיטה. שעות רבות שהיא הסתובבה ללא הפסקה במרכז, מכונסת בעצמה. מידי פעם מוציאה קולות. ישבתי בצד לאורך כל היום וכל הלילה, מלווה יולדת נוספת, שנחה מנוחה ארוכה והתבוננתי בסוזן. הרגשתי אותה. היא הייתה במקום אחר, נראה שהיא עוברת חוויה מאוד חזקה וגבוהה, בשלב מסויים החלה להשתולל לצעוק ולצרוח היא דיברה ללא הקשר, מילים לא ברורות ונהמה ושאגה כחיה פצועה כבולה המנסה לברוח. היא נשכבה על רצפת הבטון ונכנסה לטראנס. בהתבוננות מהצד נראה שעזבה את גופה ושנכנסה רוח אחרת לאותו גוף. המיילדות המקומיות והמלוות שלה נבהלו וזעמו ורתחו עליה, כך שצעקות רבות היו באותו הלילה, ומצד שני הצוות המערבי ניסה לאפשר לה להיות במקום בו היא נמצאת ולעבור את החוויה הרוחנית החזקה שהיא עוברת ללא הפרעה.
היא הייתה בפתיחה מלאה, בשלה להוציא את תינוקה מגופה שעות רבות ללא הסכמה ללחוץ ולדחוף את תינוקה החוצה. היא הייתה מפוחדת ומבועתת ובו זמנית יודעת את שעוברת. הייתה לא הייתה.
ואז באותו הרגע שנשמע בחדר בכי התינוקת של אותה אמא שליוותי את לידתה, השתנה משהו, הנשים שהיו איתה סיפרו כאילו נכנסה חזרה לגופה ואיפשרה לתינוקה להגיע לעולם.
בכי גדול של תינוק יודע את אימו נשמע בחלל ומחיאות כפיים וצהלות של שמחה מילאו את ההיכל.
סוזן עשתה את זה, ילדה את תינוקה, וילדה את עצמה מחדש.

לאחר לידתה של סוזן חלק מהצוות נסעו למס' ימים ונשארנו במרכז הלידה פלורנס – המיילדת המקומית, קורינה – מיילדת מסורתית מקומית, פאטימה – אישה מדהימה, חברה קרובה חדשה, סטודנטית שהגיעה למס' שבועות, ואני.
מאותו רגע החלה שרשרת של לידות רבות והרבה הרבה עבודה עם מס' לילות רצופים ללא שינה, וביום השלישי הגיעה שרון. שרון המתוקה, אישה-ילדה בת 19, שבתה את ליבי עם חיוכה הביישני הגיעה ללדת את בתה הראשונה. היא הייתה במרכז כשמונה שעות, וילדה בלידה טובה ויפה. היא נחה מעט לאחר הלידה ומיד לאחר מכן החלה לדמם.
דימום לאחר הלידה הינו הגורם מס' אחד לתמותת אמהות בלידתן באוגנדה, ויש לשים לב ולפקוח עין על אמהות לאחר לידתן. באותם רגעים ממש אמא נוספת ילדה את בנה, ודיממה מעט, וגם הגיעה יולדת נוספת בלידה עם תאומים למרכז הלידה, כך שהייתה הרבה עבודה ומעט ידיים עובדות.

השמיים נפתחו וסופת גשמים גדולה הגיעה, גג מרכז הלידה עשוי מפח, ובזמן גשם חזק לא שומעים דבר חוץ מאת הגשם, כך שבמקביל טיפלנו בדממת-רעש בכל שהיה צריך לטפל –
יולדת התאומים, לידה ראשונה, הגיעה בתחילתה של לידה, בשבוע 36 עם לחץ דם גבוה.
פלורנס החליטה לפנות אותה, ופאטימה התלוותה לפול הנהג לפנותם לבית חולים מרחק של כשעתיים נסיעה.
שרון המשיכה לדמם, ובשלב מסוים, לאחר שהרכב כבר יצא לפינוי הבנו שיש לפנותה גם כן. ניסינו להתקשר לפול שישוב לקחת גם את שרון עימו ומצאנו שהסלולרי שלו נשאר לטעינה במרכז.
משימה לא פשוטה היה למצוא רכב נוסף, ולמצוא דלק, ולמצוא כסף – משימה שלקחה
זמן רב שלא היה לשרון.
לבסוף, לאחר ריצות וטלפונים ומלחמות עם הצוות המקומי הצלחתי לאתר את כל שהיה צריך ויצאנו לדרך. ואני יושבת ליד שרון, ששוכבת במושב האחורי, ומתפללת תפילה גדולה שנצליח להגיע. בזמן. אני יודעת שהזמן הוא קריטי.
הגשם מאחורינו אמנם, אך השאיר נזקים רבים ולא פעם רכבים נתקעים על הדרך.
בן הנהג היה אדיב ומתוק ועשה את כל המאמצים כדי לצאת במהרה, בדרך עצרנו לתדלוק, הוא הרים את המושב ליד הנהג וקרא לי לבוא. מצביע על רצועה שנקרעה ואומר שיש בעיה. אני מתבוננת על אותה רצועה, ואין לי מושג מה היא מבצעת וכל שעושה הוא נושאת תפילה שנמצא פתרון ומהר.
לאחר חמש דקות אנחנו יוצאים לדרך. אני ממשיכה ומתפללת. לאחר כשעה בן נוסע דרך כביש צדדי ומסביר שזו דרך בטוחה יותר, כי יש חלק באותה דרך ראשית שבגשמים בד"כ נתקעים בו. אני ממשיכה ומתפללת, ומתבוננת בשרון האמיצה שעוברת את טלטלות הדרך בגבורה כה רבה. אני מחפשת בדרכנו לראות את רכב הפינוי של מרכז הלידה חולף על פנינו בדרכו חזרה. ולא רואה אותם.
אנחנו מגיעים. אני נכנסת לבית החולים המקומי ומאיצה באחיות להגיע לרכב, אנחנו מסייעות לשרון להגיע לכסא הגלגלים ובמהירות היא מובלת לחדר הטיפולים. היא מדממת. היא מלאה בדם.המקום נראה כמו שדה של קרב. הן עושות עבודה נפלאה, אני נושמת לרווחה. הרופא מגיע, ואני מרגישה ששרון בטוחה. היא תהיה בסדר. היא עם נוזלים ובדרך לקבל מנת דם, והצליחו להשתלט על הדימום. אנחנו עוזבים את בית החולים ובדרך חזרה מודה הודיה גדולה על שתפילותיי נענו ועל ששרון בחיים. אני עייפה כ"כ, והנהג גם הוא, נסיעה מאוד לא פשוטה.
בשלוש בבוקר אני מגיעה למרכז הלידה, פותחת את הדלת לספר לקרוביה של שרון שהיא בסדר, ורואה את פאטימה ואת פלורנס במרכז. פאטימה מספרת את שארע: הם נסעו בדרכם לבית החולים, לא לקחו את הדרך הצידית ונתקעו עם קבוצת רכבים, לאחר שמשאית התפלשה בבוץ וחסמה את הכביש. היולדת התקדמה בלידתה, והחלה ללדת ברכב. פאטימה יילדה את התינוקות ברכב, שניהם נולדו לידות עכוז, הראשון נולד ללא נשימה, ולאחר מס' דקות נכנס לגופו והחל לבכות והשנייה נולדה גם היא לידת עכוז. לאחר הלידה הם הסתובבו עם הרכב וחזרו חזרה, הגיעו כחצי שעה לפניי.
וואוו. מתנה גדולה הייתה לאותה אישה שפאטימה הייתה איתה ברכב וסייעה לילדיה להגיע לעולם.

ישבנו ביחד עד ארבע וחצי בבוקר פלורנס פאטימה ואני, לגמנו תה חם ודיברנו על הנס הגדול שקרה באותו הלילה, על "המלחמה" של כל אחת מאותן יולדות בזמן ובמצב ועל הכניעה לסיטואציה שאפשרה את לידתן, על רצף האירועים שאפשרו לשרון להגיע לבית החולים, שהרי אם פול לא היה שוכח את הסלולרי שלו סיכוי טוב ששרון לא הייתה מספיקה להגיע ועל התפילות הגדולות והחזקות שנענו באותו לילה.
ישבנו ביחד, אישה שחורה וגם אפריקאית וגם נוצרייה יחד עם אישה כהת עור, שחומה וגם אמריקאית וגם מוסלמית, ואני לבנה, ישראלית יהודייה ודיברנו על לידות של שלום. דיברנו את השלום. התחבקנו ארוכות וצללנו לשינה של מס' שעות לאחר ימים ארוכים ללא שינה.

ועכשיו בארץ נופלים טילים, ושמעתי שגם באזור ירושלים וגם באזור תל אביב היו נפילות. ואני מרגישה עכשיו קרובה לכולכם,ומחבקת מפה ומתפללת שיגיע שלום לכולם, שתהיה שבת שלום ושלא נראה עוד מלחמות.
מתפללת שכמו שאני ופאטימה יושבות עכשיו באותו חדר וחולקות חלום ואהבה ולידות כך גם אחלוק את אותה אהבה עם אחיותיי שבעזה ובפלסטין ובישראל. שמשחקי המלחמה ייפסקו, ושנחלים ממשחקים אלו. שבת של שלום. ושלום על כולנו.