השעות המוקדמות של הלילה. קולות הצרצרים הנשמעים מחוץ לבקתת הבוץ שבה אני מתגוררת, ומלבדם אין עוד קול. שקט פה כמו שמזמן לא חוויתי שקט, שכחתי כבר שיכול להיות כל כך שקט… והגוף שלי עודנו במקצב אחר, הרגלי החיים: הרגליים עוד מחפשות תנועה ומהירות והתעסקות, הידיים מבקשות עוד להאחז בהגה ולנהוג, בסלולרי ולדבר, במקלדת ולכתוב, מן תחושה פנימית של שקט גדול גדול שנכנס ועוד לא לגמרי מוצא את מקומו.. אז אני איתו. עם אותו שקט.
מכירה את זה אצלי. מעברים שצריכים זמן.
הגעתי לפני כמה ימים חזרה לאוגנדה. חזרה לנשים אוגנדיות, ללידות אוגנדיות.
את הימים הראשונים שלי פה ביליתי בביקור בכפר שבו גרתי לפני שנה וחצי, והרגשתי כאילו ממש אתמול עזבתי ויחד עם זאת הרגשתי שעבר זמן, וכמה כיף לראות התפתחות והתקדמות אנושית, קהילתית ומבנית: המרכז הרפואי שבו התנדבתי התפתח מאוד, ומאז שעזבתי נוספו עוד שלושה מבנים חדשים, פתחו מסעדה וחנות וחדר הניתוח משרת יותר אנשים וניתוחים. הקהילה התפתחה ונוספו פרויקטים חדשים של גידולי צמחים וירקות, בעיקר פרויקט גידול הפטריות שתוך מספר חודשים מביא להצלחה מאוד גדולה, וחברים יקרים שחלקם התפתחו מקצועית, ורוכשים השכלה גבוהה יותר וחלקם הפכו לאנשי משפחה. נאקאטו המיילדת הקרובה אליי כל כך בסוף הריון, והיה לי מאוד מרגש לפגוש אותה, ואת התינוקת שבדרך.
ימים מועטים ומרגשים של מפגש עם מריה, אם הבית, ששרה ורקדה כשראתה אותי, עם הנזירות האהובות עליי מאוד מאוד, ישיבה עד שעות הלילה וסיפורים על השנה וחצי האחרונות, סיפורי שמחה על לידות והתחלות חדשות והצלחות, וסיפורים פחות שמחים על פרידות ומוות. ומפגשים עם הצוות,  שחציו התחלף באנשי צוות חדשים וחציו נשארו האנשים, ששפשפו את עינהם כשראו אותי כאילו חשבו שהם חולמים.
ובהמשך נסיעה למרכז הלידה שבחרתי להיות בו ולעבוד בו וללמוד בו בנסיעה הזו.
מרכז לידה מרוחק מאוד,חלק מ- NGO (Mother Health International ) שנמצא באיזור כפרי בצפון אוגנדה, באטיאק, כ-20 ק"מ דרומית מגבול דרום סודן. מרכז לידה מבודד ביותר, ללא חשמל ומעט מים זורמים, באר עם מי שתייה, חמש בקתות בוץ, מיילדות אפריקאיות מסורתיות, מבשלת, מנקה, נהג ועוד מס' מתנדבות מערביות, שמתחלפות מידי פעם תו"כ השנה.
הגעתי אחרי נסיעה ממושכת של שבע שעות הישר ללידה מדהימה, ממש מפתח הרכב עברתי לחדר הלידה ולאחר כחצי שעה נולדה תינוקת מקסימה, בחדר שנקרא Maara – באצ'ולי, השפה המקומית, חדר אהבה. וממש ככה מרגישה שזכיתי באהבה עם קבלת פנים מיוחדת כל כך.
כל כך נידח פה ומרוחק. כביש ראשי לא סלול ומשובש וממנו דרכים רבות נוספות שמתעקלות פנימה לעומקים נידחים גם הם.
ימים שבהם מסתגלת לשגרתי החדשה, לחיים פשוטים פשוטים, קרובים לאדמה, שינה בבקתת עץ ללא חשמל ומים זורמים, שירותי קומפוסט, מקלחות קרות מחביות שממלאים ידנית, אוכל פשוט וילדים ואנשים חייכנים ונעימים מאוד.
שיגרה של ימים ולילות שמביאים עימם נשים ואמהות וסיפורים ותינוקות.
לילה קודם ליוויתי את ביאטריס, אמא מיוחדת שזוהי לידתה השישית. בבית מחכים רק שני ילדים. ארבעה ילדים נפטרו ושבו לאדמה.
ביאטריס הגיעה בשעות הבוקר למרכז הלידה כאובה והלידה התפתחה לאיטה. ביאטריס חייכה וסיפרה למתורגמנית שכנראה שיש לה בן כי אצלה הלידות של הבנות הן מהירות מאוד, ושל הבנים מתעכבות ואיטיות.
ביאטריס ידעה.
בשעה חמש בבוקר ביאטריס ילדה בן מתוק ובריא בעודה כורעת.
ומיד לאחר מכן אחזה ברחמה ועיסתה אותו כדי שיתכווץ ויחזור לגודלו ולמיקומו.
ביאטריס ידעה.
ואני תפילה שהילד שנולד יגדל ויתחזק וישרוד. ויחייה. בעיקר שיחייה בטוב..
הספקתי לישון מס' שעות, לאכול ארוחת צהריים עם פול הנהג, שבמהלכה פטפטנו ושאלתי אותו אם ילדו אצלו ברכב, תוך כדי איסוף ללידות. (לארגון יש רכב פינוי שאוסף יולדות מבתיהן ללידות במרכז הלידה ומפנה יולדות אחרות במידת הצורך להמשך טיפול במרכז רפואי). פול צחק ואמר שזה עוד לא קרה. ואני צחקתי חזרה ואמרתי לו שזה חייב לקרות.
ואז ממש אז התקשרו לאיסוף ללידה. הצטרפתי לפול. הדרכים פה מדהימות ומתגלות לאיטן תוך כדי תנועה. נסענו בכבישי עפר מפותלים בתוך צמחייה סבוכה והגענו לשכונת בקתות בוץ קטנה, חמישה שישה במספרם,כשמסביבם ילדים מתוקים וחייכנים. וגם איש צנום בחולצה סגלגלה ורטובה מזיעה ובפנים מודאגות. זה היה בעלה, שסיפר שהיא מאחור ולא מסוגלת להמשיך עוד.
הגענו אליה וחשבתי לעצמי שהנבואה שלי עומדת להתגשם…מכשפה טובה שכמותי.
ויחד עם זאת חוץ מכפפות לא לקחתי איתי ציוד אז ביקשתי מהנבואה שתמתין…
סייענו במהירות לאותה אישה להיכנס במהירות לרכב והתחלנו בנסיעה די מהירה, כשאני צופה באישה ומבינה שהזמן קצר מאוד. הרכב מטלטל וקופץ והיולדת מתקשה בנסיעה. בשלב מסויים היא אומרת שמרגישה משהו בין הרגליים. אני מבקשת מפול לעצור, בעלה של היולדת מרים אותה ומניח אותה על הקרקע, שק מי השפיר מבצבץ החוצה ונבקע. אני מבצעת בדיקה ומגלה שהראש מאוד קרוב. ואני יודעת שעדיף לכולם לידה במרכז הלידה מאשר על צד הדרך. אני שואלת את פול אם הוא יצליח להגיע תוך חמש דקות למרכז הלידה כי אין לנו יותר זמן מזה. הוא עונה שכן. אנחנו מעלים במהירות את האישה לרכב ונוסעים. האדרנלין ממלא את הרכב ומשתחרר מכולנו ביחד, אנחנו כגוף אחד עם היולדת והתינוק שבדרך, מספיקים להגיע ולאחר שתי דקות מגיח ובא לעולם תינוק מתוק ובריא.
קיבלתי תזכורות שנבואות ובקשות שלי מתגשמות פה… פשוט אני צריכה לבקש.

אני פה, ודבר לא מובן מאליו. השקט הכל כך גדול ורחב, שמלא במרחבים גדולים, החושך החשוך שחווה אותו כ"כ עוצמתי וגדול, שמביא עימן מחזה של כוכבים אינספור הזוהרים והמפיצים אורם לכל עבר. הטבע העצום והרחב וכל העוצמות הגדולות של אותו מקום קטן-גדול שמקיף אותי וממלא אותי לאיטו. מודה אני על כל אותם אלו.