מזה מספר ימים שאני באוגנדה. עודי מנערת בעדינות את אבק הארץ, אבק ההכנות המרובות לקראת הנסיעה. בחלקו בוחרת שיישאר ויקיף אותי, וחלקו מתפוגג אט אט. אני פה! וזה לא מובן לי מאליו כלל וכלל. בימים האחרונים לומדת שדבר אינו מובן מאליו. נכון לי להודות על מה שיש, מתוך הכרה שאין לדעת מה יוליד יום ומה יהיה רגע אחרי. פה במקום שנמצאת זוהי לגמרי לא קלישאה.

ביד המקרה או שלא, אין טיסה ישירה לאוגנדה, כך שטיסתי הייתה דרך אתיופיה והתאפיינה בקונקשיין של כשש שעות. זמן טוב לעכל את המעבר ולא ישר לנחות למציאות שונה כל כך. לפני שלוש שנים הייתי בשדה התעופה באתיופיה בדרכי לטנזניה. הפעם השדה נראה פחות או יותר אותו דבר אם כי עבר שיפוצים והוא נעים יותר. גם אני עברתי סוג של שיפוצים בשנים האחרונות והיום מרגישה מוכנה לקראת מסעי ובשלה יותר מתמיד.

הנחיתה באנטבה הייתה רכה ביותר, הפתעה משמחת הייתה לצאת לאולם מקבלי הפנים ולפגוש בשלט גדול ששמי מתנוסס בו, ומאחוריו עומדים הנזירה אנג'לה והנהג פול, מקבלים את פניי בחיוך ובחיבוק גדול. בהמשך היום, לאחר עצירה בקמפלה, עיר הבירה, ומס' שעות נסיעה נוספות, הגענו לייעדנו. הדרך יפהפייה, נוף טרופי, עצי פרי טרופיים, הרבה ירוק ועוד ירוק ועוד ירוק.  גם פה קבלת הפנים הייתה חמה ונעימה, מפגש עם אם הבית מריה ועם יתר הדיירים : בחורה אמריקאית ובחור איטלקי.
הגעתי למתחם בי"ח בישופ אסילי, המקום בו אני מתנדבת, שממוקם בחבל ארץ לוארו, בכפר שנקרא קאסנה. המתחם מורכב מהמנזר, שבו מתגוררות הנזירות שמנהלות ומתפעלות את ביה"ח, מגסט האוס, שבו אני, מתנדבים אחרים ואורחים לנים ואוכלים בו, ובית החולים – בית חולים קטנטן במונחים שלנו, מס' ביתנים שמקושרים בינם בעזרת שביל סלול, בין כרי דשא. כאשר מתעלמת מכל הסובב ומתרכזת אך ורק בשביל לעיתים מרגיש לי שאני בסורוקה, על השביל הסלול שלהם…
ביה"ח מורכב מחדר אשפוז גברים, חדר אשפוז נשים וחדר אשפוז ילדים. כל חדר כזה מכיל בסביבות 15-20 מיטות. לחדר הילדים מחובר חדר משחקים עם כמות דלה של משחקים ישנים ואופני כושר חלודים, בנוסף יש בית מרקחת,חדר טיפול שיניים (ללא מיטת טיפולים…), חדר אולטרא סאונד, חדר ניתוח שרק נבנה ועוד לא צויד – כך שעדיין עומד ריק, חדר ייעוץ לבדיקות, מעבדה עם ציוד יחסית מתקדם – לא ממש מתאים לנוף שרואים פה, ומתחם היולדות – שמכיל חדר בדיקות, זהו החדר שבו מתבצעות בדיקות נשים, מעקב הריון, חיסוני תינוקות: חדר קטן עם שולחן ומיטת טיפולים. בנוסף ישנו חדר אשפוז: מכיל כ-20 מיטות, בחדר זה מתאשפזות נשים לפני לידה, אחרי לידה, ונשים שעוברות הליכים רפואיים נשיים ( לדוגמא הפלות/גרידות/ קשירת חצוצרות), חדר לידה – חדר קטנטן שמכיל 2 מיטות ישנות צמודות זו לזו, חדר ניתוח קטנטן, במרכזו מיטת ניתוחים ישנה ותאורת תיקרה, לא חדר סטרילי במיוחד, אם כי שמור עד מאוד, וחדר התאוששות לאחר ניתוח. ניתוחים פשוטים ולא מורכבים בין אם בנשים או בגברים נעשים במתחם, ובעיקר פרוצדורות רפואיות בנשים וניתוחים קיסרים.
יומי מתחיל ב 08:00 בבוקר במתחם היולדות ומסתיים ב 17:00 : אני לומדת את שיגרת היומיום, מתלווה לצוות המיילדים (יש פה גם מיילד גבר), מסייעת בכל עבודה שהיא: לידות, מעקבי הריונות, הליכים רפואיים, מתן תרופות ואף ניקיון. מרגישה שיש לי הרבה לתרום מהידע שמביאה עימי, ונכון לי ללמוד את המקום ולעשות זאת במינון הנכון. יש לי 2 מחברות חדשות – באחת רושמת את כל המונחים וההליכים הרפואיים המקצועיים שפוגשת במשך היום, ובמחברת השניה מתעדת את כל המילים החדשות בשפת לוגונדו, השפה המקומית בחבל ארץ זה, שלומדת תוך כדי עבודתי. קושי רב לתקשר עם נשים ללא שפה. אמנם עיניים מדברות תמיד, אך לעיתים קרובות זה לא מספיק.
החל מהשבוע שמתקרב אלמד את הנזירות בערבים מחשבים: יש להן ידע מינימאלי ביותר שלא מאפשר להן לנצל את כל היכולות הרבות שיש.

כל מה שרוצה הוא ללמוד לפחות משהו חדש אחד משמעותי ביום. אשמח גם ליותר מאחד. וכל מה שרוצה הוא ללמד לפחות משהו משמעותי אחד ביום. אשמח גם ליותר מאחד.

הכפר הינו רחוב ראשי, דרך ראשית אחת והרבה הסתעפויות לצידי אותה דרך. ההסתעפויות גוררות אחריהן שבילים צידיים, והרבה חיים של אנשים פשוטים וחייכנים בין טבע ירוק וחזק. אני מתהלכת בשבילים, ועצם היותי גורר קריאות "מוזונגו" ע"י ילדים בכל הגילאים. מוזנגו זהו ביטוי לאדם לבן, ואכן אני נחשבת כאטרקציה רבה פה. פחות אני באופן אישי, ויותר מה שאני מייצגת – צבע שכמעט ולא נראה פה. החיים המסחריים מתנהלים ברובם על אותה דרך ראשית: תחנת דלק, תחנת מוניות, מס' בארים מקומיים: שולחנות וכסאות מול טלוויזיה קטנה שלעיתים מביאה עימה לא מעט שלג לצופים, 2 סופרמרקטים – מזכירים לי מעט בגודלם ובתכולתם את המכולת מסידרת הטלויזיה "שכונת חיים", שוק מקומי קטן והרבה ביתנים וחנויות קטנטנות.

השמש זורחת בסביבות שש בבוקר, ושוקעת בשש בערב. החיים פה הם סביב מה שהטבע נותן ומאפשר – באזורים הכפריים אין חשמל ,או שיש מעט מגנראטורים שעובדים מס' שעות בודדות ביום. אני זוכה בקצת יותר חשמל וזאת בזכות הגנראטור של ביה"ח. אין תאורות רחוב ולכן כבר בשש וחצי בערב חושך מצרים. היום מתחיל עם קריאת התרנגול הראשון, שאחריו באות עוד רבות נוספות ומסתיים עם רדת השמש ופעיית הכבשים והחזירים. במתחם המגורים אין טלוויזיה ולעיתים קרובות גם אין חשמל – כך שלאחר ארוחת ערב רוב הדיירים מתפזרים לחדרים לניצול חשמל אחרון ולשינה מוקדמת. אני הולכת לישון פה מוקדם כמו שכבר שנים לא עשיתי, ומתעוררת מוקדם בזריחת החמה.

אני מסתגלת לאיטי לחיי החדשים שהם כ"כ שונים מהמקום שהייתי בו אך לפני מס' ימים. יש פה פשטות נעימה. ומרגיש לי שצריכה זמן להסתגל – הזמן פה מרגיש מאוד אחרת. לכל דבר יש זמן, הזמן עובר לו לאט ומצליחה להיות נוכחת ולא להרגיש שרודפת אחריו כמו שקורה לי בארץ לא מעט. חיים פה בקצב אחר, קצב שמאפשר לי לעכל את המציאות, ולנשום ביתר קלות.
יש לי הרבה לבד, לבד שטוב לי איתו לעת עתה – אפשרות להיכנס פנימה ופשוט להיות. לעיתים מביא גם קושי, ומתארת לעצמי שיביא עוד הרבה איתו הלבד. אני עוד בתחילת הדרך…