כל הפוסטים במסע מיילדות באוגנדה – ביקור ראשון

ממש עכשיו והייתי קרובה לעננים. כמה מדהים וכמעט לגעת בהם. כל כך אוהבת לטוס מעליהם ולדמיין את עצמי מדלגת בין

יום שישי ובוקר. ימים אחרונים שלי באוגנדה. ימים מלאים. מלאים בפרידות ויותר מכל מלאים באהבה. ושמתי לב שככל שיש בי

היום הלב שלי התחיל לעבוד קצת אחרת. מן תחושה של פעימות לא רגילות. אני מרגישה אותו יותר חזק. מרגישה אותי.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" השנה ראיתי את עצמי. גם ראיתי כאילו יצאתי

[**** אזהרת טריגר – פוסט זה מכיל תכנים ותמונות קשים לצפייה ולקריאה] שחר שהפציע, מוקדם מוקדם בבוקר, ואני לבדי בבית.

כבר כמה ימים שהבטן שלי מנסה לומר לי משהו. אני באמת שמשתדלת להקשיב למה שיש לה להגיד. נותנת לה להיות

חסרה לי מילה. אני חושבת שלא רק בעברית היא אינה קיימת. היא פשוט אינה קיימת. מילה גדולה. זוהי אותה מילה

החיים שלי פה במשך הזמן סובבים סביב סוג של שיגרה. שיגרה של עבודה במרכז המיילדות,  של טיפולים בנזירה, של עזרה

שבוע אחר. יושבת בחצר של הבית בו גרה. הפעם בחרתי בפינה אחרת – לא זו שבד"כ יושבת בה. מולי מגרש

לחיות ליד נזירות. מתבוננת בחיים של הנזירות, ומעריצה את הדרך שבה בחרו לחיות את חייהן. חיים באמונה חזקה של שירות.