[**** אזהרת טריגר – פוסט זה מכיל תכנים ותמונות קשים לצפייה ולקריאה]

שחר שהפציע, מוקדם מוקדם בבוקר, ואני לבדי בבית. הדיירים שנמצאים בימים אלו בבית: מריה אם הבית, והמתנדבת הגרמנייה, ילדה בת 18 שמביאה עימה בשבילי הרבה הרבה שיעורים על סבלנות והכלה וגם על חוסר סבלנות וחסר הכלה, שתיהן עזבו למיסת הבוקר בכנסייה. יום ראשון ושקט.
שבוע של ביקורי אחיות…….מכל הימים בשנה גם אחותה של דינה הגיעה השבוע לביקור. ואחותי שלי תהיה בדרכה לפה בהמשך היום. האחיות האמריקאיות נסעו למס' ימים, ונותרתי אני פה מתמודדת עם כל מה שאותה ילדה גרמנייה מביאה עימה. אותה ילדה שבמונחי הפרשי הגילאים באוגנדה יכלה להיות בתי.. המחשבה רק היא הזויה ביותר. ילדה מרדנית עם בעיות אכילה ועם גישה לא ברורה – מרגיש כאילו הסיבה שהגיעה לאוגנדה היא לא למען ההתנדבות והסיוע, הרצון לתת ולעזור אלא ממקום של בריחה מהבית. העובדה שרוב זמנה היא מתנדבת לצידי במחלקת היולדות אינה פשוטה לי ומביאה עימה לא מעט התמודדויות. לוקחת נשימה

ימים של חיים חדשים, וגם של הבזקים של חיים, מן ניצוץ שנעלם והתפוגג, וגם של דאגה רבה לשלומה של רות.
יום חמישי בבוקר פגשתי בגרייס בחצר המחלקה. גרייס, בת 25, הריון חמישי. היא הגיעה למחלקה לפנות בוקר לאחר שהחלה לחוש בביתה בצירים. כאשר הגיעה למחלקה הצירים שככו, ובמשך השעות עד לבוקר נראה היה שהלידה אינה קרובה.
במהלך הבוקר דופק העובר אינו היה יציב. קפיצות רבות מערכים נמוכים ביותר ועד לערכים גבוהים מאוד. הרופא החליט על ניתוח קיסרי של חירום. גם אני נכנסתי לחדר הניתוח עם גרייס. בעקבות הניטור הידני, נערכנו לטפל בתינוק עם מצוקה נשימתית. הפתעה רבה הייתה לפגוש בתינוק שבדקותיו הראשונות נשם לתפארת. כאילו שהיה צריך להספיק עשר דקות של נשימה מושלמת שלאחריהן ברגע אחד תפנית במצבו, ונשימתו מדרדרת. פניו הופכים במהרה להיות כחולים. גם גפיו התחתונות והעליונות. מאבק של צוות אחיות ומיילדות למען חייו. שעות של תקוות. ומוות.
ואותה אמא גרייס שטרם הספיקה לחזות ולראות את בנה הפעוט בחייו. את נשימותיו הראשונות. ואת מותו. הרופא יסביר למחרת לאם שנראה היה שלבנה הפעוט הייתה בעיה לבבית וזו הסיבה שאינו שרד. ככה זה פה, הרבה חוסר ודאות, וקבלה של מה שמגיע ונכון לו להיות.
ואני חושבת רבות מאז על אותו לב קטנטן, אותו אחד שחשתי בו עוד כאשר היה בבטן אימו, גם בעזרת פטוסקופ מפלסטיק, כזה פשוט לחוש בלב. וכל יום שעוברת במחלקה ונפגשת בגרייס, משהו בי גם מרגיש את ליבה שלה.
ויום חולף וסיפורה של רות.

רות הגיעה אלינו ביום שישי. אישה יפה, בעלת פנים נעימות ועיניים טובות, כאלו שנעים כל כך להתבונן בהן ולתוכן. היא בת 32, אמא לשישה ילדים, ובימים אלו בחודש השמיני להריונה השמיני גם כן. יום שישי היה יום חם, ורות הגיעה בשמלה קיצית, אוחזת בצורה מוזרה במעיל שמכסה את פלג גופה השמאלי העליון. מן מראה מסורבל ולא מובן, נראה היה שסוחבת תיק גדול עימה.
היא נכנסה לחדר הטיפולים, הציגה את כרטיס המעקב שלה, ושתקה.
כאשר שאלתי אותה לשלומה היא ענתה שהיא בסדר, ועלתה על מיטת הטיפולים לבדיקת מעקב שגרתית. בעודה מטפסת על המיטה הבנו כולנו בחדר שרות אינה בסדר. ממש שאינה בסדר.
כאשר רות הניחה את המעיל, ופלג גופה השמאלי העליון נחשף הבנו עד כמה חמור המצב.
סייענו לה במהירות להתיישב על המיטה. רות חשפה את פלג גופה העליון ושתיקה עזה התפשטה בחדר. שדה השמאלי של רות גדול יותר מבטנה ההריונית, בטן של שמונה חודשים, ומרקם עור השד מזכיר קליפת תפוז. קולות בליעת רוק של צוות המיילדות בחדר הפר את הדממה.
לפתע הרגשתי מסוחררת עד כדי שחשתי להישען על קיר סמוך. מראה מפחיד מאין כמוהו. אחת מן הפעמים הבודדות שאני חוזה בצוות המיילדות מבועתות. בד"כ כאשר נתקלות במקרה קשה מתישהו יצחקקו מעט. הפעם לא הוציאו כל קול.
רות סיפרה שכבר כמה חודשים שהשד שלה גדל ומתנפח, וכעת כבר לא יכולה להמשיך ולשאת את המשקל הזה. כבד לה עד מאוד. הרופא איבחן במהרה סרטן. סרטן זוהי אבחנה שנזרקת באוויר לכול כך הרבה מראות פה, ולפעמים לי מרגיש שזה מין מילה נרדפת למחלה לא ברורה… הוא שלח אותה בדחיפות לבית חולים גדול שמטפל בחולי סרטן, שם כנראה תעבור כריתה מלאה של השד, ובתקווה יצליחו להציל אותה ואת עוברה.
ואני בתוככי כעסתי ורגזתי על אותה רות, על כך שהזניחה את עצמה ואת משפחתה, על כך שייתכן ולא תשרוד, על כך שייתכן ועוברה לא ישרוד ועל כך שייתכן ותשאיר אחריה שישה יתומים ללא אם. לא מצליחה לתפוס ולהבין את הבורות, את ההזנחה ואת חוסר נטילת האחריות האישית על הבסיס הקיומי, על הגוף. וכולי תקווה שאכן רות תגיע לאותו מוסד רפואי גדול ותיקח אחריות על בריאותה. עצוב להגיד שגם ייתכן ותבחר שלא.
אכן תיק כבד עד מאוד נושאת עימה רות על פלג גופה העליון השמאלי. ממש קרוב לליבה. כאב לב תרתי משמע.

ונושמת אני.
חיים חדשים, יום שבת הביא עימו תינוקות ולידות רבות.
אמהות רבות שהגיעו במשך הלילה והיום למחלקה, יום שרובו הייתי בתוך חדר הלידה, בבדיקות ובמעקבי אמהות, ביילוד ולידות וקבלת תינוקות. לאיישה נולד בן, בריא וחזק. ולסילביה נולדה בת, בריאה וחזקה. ולהאג'ארה נולדה בת, גם היא בריאה וחזקה.
אנרגיית חיים חדשה שהצליחה במעט לנקות את אותן תחושות קשות מהימים שקדמו.

ועכשיו מוקדם בבוקר, בי עולות מילות של שחר

מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה.
מודה אני על כל תא ותא שנח ושב לפעילותו, וגם על כל אותם אלו שהמשיכו לעבוד במשך הלילה, מודה על כל איבריי שמתפקדים, על היכולת שלי לראות, להתבונן, לשמוע, להקשיב, להאזין, להריח, לטעום, לחוש. על היכולת שלי לנשום, ללכת ולרוץ, לחייך ולצחוק, לבכות ולהתרגש. מודה על שבריאה אני. מודה על הבריאות.
מודה אני לפניך על לילה של שינה טובה, לילה מלא בחלומות. שינה עמוקה ומתוקה, שינה עוטפת ומכורבלת, גופי מודה על המיטה והמזרון, על הסדינים ,השמיכה והכילה שגופי חוזר ושב אליהם כל לילה מחדש, אותם אלו שמאפשרים מנוחה, מאפשרים לגופי, לאוסף תאיי שחרור ורגיעה.
מודה אני על הקימה כל יום למציאות מאפשרת. מציאות של לידות, של מפגשים עם נשים ואנשים, של הרבה מגע, מציאות של אהבה, של נתינה קבלה והכלה.
מודה אני על הפשטות שחווה, פשטות שמאפשרת מציאת איזונים, שמראה לי את דרכי שמלמדת אותי על פרספקטיבה. פשטות שמאפשרת לי להשיל מעליי שוליים שלא זקוקה להם יותר, פשטות שמאפשרת לי מיקוד. פשטות שמביאה עימה בהירות ומאפשרת לי לחיות מן האמצע שלי.
מודה אני לפניך על הטבע העצום והקסום שחיה בו, על העצים הרבים, על הפרחים, על הירוק הרב, על הזוחלים והציפורים, על קולות ומראות הטבע, על המים ועל הגשם, על השמיים ועל העננים. טבע שמאפשר לי פתיחות, מביא עימו הרבה תשוקה ויצירתיות, טבע שמשחרר אותי מפחד. שמאפשר לי קירבה לכל חושיי. טבע שמאפשר לי נשימה טובה.
מודה אני על כל הרגעים. אלו שיותר קלים וגם אלו שפחות קלים, היותר קשים והפחות קשים, שמאפשרים לי לגדול, ללמוד, להתחזק, להאמין, לבטוח ולתת אמון, להוקיר ולהכיר, לעצור ולהתקדם, להכיל ולהיות מוכלת, רגעים של עשייה וגם של מנוחה. וגם על רגעים שמביאים עימם כעס ותסכול, עצב וחוסר הבנה – אלו אותם רגעים שלומדת מהם כל כך הרבה.
מודה אני על כל אותם כוחות ויכולות שמגלה בתוככי. על אותם כוחות פנימיים וגם חיצוניים.
מודה אני על האנשים המדהימים שמקיפים אותי, חובקים אותי ומחזקים אותי. מודה על אותם אלו שקרובים אליי פיזית, אותם אלו שחיה ביניהם בחודשים האחרונים, אלו שמקבלים אותי כמו שאני, אלו שנותנים בי כוחות, אלו שבאמצעותם מצליחה לראות את דרכי, אלו שמספקים את צרכיי ביומיום.
מודה אני מאוד גם על אותם אנשים שרחוקים ממני פיזית, ויחד עם זאת קרובים בהרגשה. מודה על תחושת הליווי, והרבה חיזוקים שמקבלת מאותם מפגשים. מודה על ההדדיות, על החיבוק, על שעוזרים לי לראות את דרכי.
מודה על מי שאני. מודה על התעוזה ועל האומץ, על ההתמודדות והנחישות. על ההקשבה לכל איבר ואיבר, בעיקר על ההקשבה שלי לליבי, על הערנות שלי לסביבתי ולעצמי. מודה אני על הימים ועל הלילות, שבהם נוכחת. על ההזדמנות המיוחדת בשבילי לחוות חיים שכאלו. תודה גדולה.
מודה אני לפניך מלך חי וקיים