"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים"
השנה ראיתי את עצמי. גם ראיתי כאילו יצאתי ממצריים.

יום רביעי של פסח, ואנחנו חזרה בכפר. שבוע ויותר נפלאים בקרבת אחותי. דנה. התאומה שלי. שבוע ויותר שמרגישה שיש לי "תפקיד" אחר, אני מארחת. מוזר להיות מארחת. פתאום לא לדאוג רק לעצמי, להחליט ביחד על סדר יום, להכניס נפח נוסף לחיים שלי. קצת מרגיש לי שהאיזונים שבי משתבשים בימים אלו, ולומדת על דפוסים, ועל שחרור, ועל איזונים חדשים. ויחד עם זאת כ"כ כיף להיות ביחד. ונעים להרגיש קירבה, געגוע חזק שמתמוסס ברגע הפגישה. הרגשה של בית. ריחות של בית. חיבוק של בית. חיבוק חזק.
כל כך חיכיתי ליום שבו תגיע, שאוכל לשלב בין בתים. שאוכל שתטעם מן החיים המשובחים שלי פה. וכל כך שמחה על ההזדמנות הגדולה שיש לי לחוות רגעים משותפים, רק של שתינו, פה. באוגנדה.
ימים ספורים בכפר, בין האנשים שאוהבת. מפגשים בין המשפחה שלי עוד מבטן אימי לבין המשפחה הגדולה החדשה שלי פה. הרבה חיוכים, חיבוקים ואהבה. הרבה רוגע ואמת. יש כאלו שיתבוננו בשתינו ויגידו שאין מצב שאנחנו אחיות, ובטח שלא תאומות. ויש כאלו שיגידו שרואים הרבה דמיון. ובעצם אנחנו דומות וגם כל כך שונות.
ביום שדנה הגיעה לכפר, הייתה פה לידת תאומים. בת ובן. באוגנדה ובכלל באפריקה ישנם סיכויים גדולים יותר ללידת תאומים מאשר במדינות המערב. יצא לי לפגוש לא מעט תאומים פה. ואפשר לדעת על אדם שהוא תאום לפי שמו.
באוגנדה לכל איש ואישה בדרך כלל שני שמות. פרטיים. הראשון מקומי, שבטי. והשני לועזי. אין דבר כזה שם משפחה. לעיתים רחוקות לאחר נישואין האישה תירש את השם האוגנדי של בעלה, שיצטרף כשם שלישי. כמעט לכל השמות הפרטיים האוגנדיים אין משמעות.
שמי האוגנדי הוא בבירייה (Babirye) באנאנג'ה (Bananjja) שירה.
בבירייה על כך שאני התאומה הבכורה.
באנאנג'ה זהו שם שהרופא בחר עבורי, פשוט כי אמר שאני כל כך באנאנג'ה. ניסיתי להבין למה הוא מתכוון והוא סיפר שלשם זה אין משמעות, אך כאשר רואה אותי עולה בו שם זה – ואני, מי אני שאערער על דבריו…מתנגן לי יפה השם באנאנג'ה.
באוגנדה לכל שבט, יש שמות ייעודיים לתאומים ותאומות – כלומר כאשר נולדים תאומים, שמם הראשון, המקומי, ידוע מראש ואין עליו עוררין. את השם השני, הלועזי, ההורים יכולים לבחור בעצמם.
תאומות בשבט הבוגנדה, השבט הגדול במרכז אוגנדה, נקראות בבירייה (Babirye) – התאומה הבכורה, ונאקאטו (Nakato) – התאומה הצעירה.
תאומים נקראים וואסווא (Wasswa) – התאום הבכור, וקאטו (Kato) – התאום הצעיר.
וכך בהתאמה כאשר נולדים תאומים מעורבים, במידה והבן הוא הראשון שמם יהיה וואסווא ונאקאטו (לדוגמא, המיילדת נאקאטו), ואילו אם הבת היא הראשונה שמם יהיה בבירייה וקאטו.
וכך כאשר אני ואחותי מסתובבות בשבילי בית החולים כולם ניגשים ושואלים אם זוהי אכן הנאקאטו שלי. נחמד שיש לי נאקאטו משל עצמי…
וחושבת על משמעות המילה תאום. האם ישנה התאמה בין כל אותם תאומים? האם כל אותם תאומים אכן תואמים? והאם זהו תהום להיות תאום? שהרי התהום הוא עמוק ומפחיד לעיתים, ויחד עם זאת הינו המקור. הוא זה הראשוני. העומק הינו המהות. ומה לגבי האימות? האם להיות תאום זה מאמת ? יכולה להגיד שזוהי האמת שלי. תמיד שואלים אותי איך זה להיות תאומה.זו מי שאני. אני לא יודעת אחרת. לא יודעת מה זה לא להיות תאומה.

והיום אנו חזרה בכפר. וממש עכשיו שבתי מלידת תאומים. ונראה שוואסווא לא ייקרא כך שכן אחיו נולד מת. לידה שהתחילה כרגילה לחלוטין, אמא בהריון שישי שהתקדמה מהר, שלידת התאום הראשון הייתה מוצלחת ונורמלית למדי, ואילו בגלל צניחת חבל טבור של התאום השני הובהלה לחדר ניתוח, ובנה כבר לא נולד בחיים.
ואני שבתי לחדרי מתוסכלת מכך שהצלחתי לשמוע את פעימות ליבו של התאום שני בתוך בטן האם. ולאחר כשעה וחצי נולד שלא בין החיים. צריבה חדה על כך שאותו תאום היה אמור להיות ברגעים אלו בחיים, ובגלל רצף אירועים הוא בדרכו לקבורה. המציאות של המוות כנורמטיבי. אותה מציאות טופחת על פניי כל פעם מחדש ואני אינני נותנת לה לחדור לתוכי.

את ליל הסדר חגגנו שתינו לבדנו, במקום קסום מן האגדות – ממש תחת כיפת השמיים, על אי קטנטן סביב אגם בדרום מערב אוגנדה. יש שייקראו לאזור זה השוויץ של אוגנדה, אחרים יוסיפו ויגידו שאזור זה הינו הניו זילנד של אוגנדה. אני אומרת כמו רבים שזוהי פנינת אוגנדה. ללא ספק. השארתי את הדובדבן שבקצפת של אוגנדה לחופשה משפחתית עם אחותי.
התחלנו מס' ימים לפני ליל הסדר בנסיעה ארוכה ומחשלת לעבר פארק לאומי וטעמנו טבע והרבה חיות. אני אוהבת את אותו טבע פראי שיש ממנו כל כך הרבה פה באוגנדה.
בעיקר אוהבת להתבונן בכל החיים מסביבי, להתבונן מהצד בלי להפריע לאותם חיים להתרחש. להתבונן מהצד באותה לביאה רעבה ומתוסכלת שלא מצליחה ללכוד צבאים קלילים ומהירים לבדה, אותה לביאה שנוהמת לעבר חברותיה הלביאות לעזרה, ואף לא אחת מגיעה לקראתה… להתבונן מהצד באותו נחש ארסי שחוצה את שביל העפר בבטחה, להתבונן באותה לטאת ענק שחיה חיים פראיים וטובים. להתבונן ולהקשיב.
בהמשך התבוננתי והקשבתי לכל אותם חיים ביער גשם מדהים, אותו יער שבו מתגוררות גורילות, אותו יער שבו אצפה יותר מאוחר בתמונות של אם גורילה שמניקה את גורה הפעוט בן היומיים – ומדהים עד כמה אותה אחת נראית אנושית כל כך. הישיבה שלה, תנוחת ההנקה שלה, המבט שלה, החזה שלה.
באי המשכתי להתבונן. בעיקר על המים, על השמיים ועל העננים. כל אותם אלו השתנו בצבעם ובצורתם במשך היום. המים היו לעיתים ירוקים לעיתים כחולים ולעיתים גם שחורים. טבילה במים הקפואים גרמה לי לתחושת שחרור ופתיחות חזקה, טמפרטורה שטרם חוויתי בעברי. כפור שאף לא אפשר לי להוציא הגה מפי כאשר העזתי וטבלתי.
באי גם הקשבתי, בעיקר לציוצי הציפורים הרבות. כל כך הרבה סוגי ציוצים שונים. מקהלת ציפורים, חלקם נשמעים כרינגטונים של סלולארי ורובם נעימים וערבים להאזנה. אין צורך באף מוזיקה נוספת. זוהי מוזיקה אינסופית שמשתנה ברגעים שונים במשך היום.

ישנו במבנה פשוט ומדהים, בקתת קש כמעט ופתוחה לחלוטין. ההירדמות וההתעוררות אל מול אגם רחב הותירה בי תחושת אחדות עם הטבע, תחושת חיבוק שבטי. אין חזק מלפקוח עיניים ולראות למולי את אותו טבע. ירח מלא שמאיר ומראה את כל היופי שקיים.
את ליל הסדר חגגנו בפשטות באותה בקתה, עם הגדות של פסח שבהם שרבוטי ילדות שהביאו ניחוחות של ילדות. עם יין. ועם הרבה הרבה שקט. כמה מעלות טובות למקום עלינו. כל כך הרבה מעלות. כל כך הרבה מתנות מקבלת בחודשים האחרונים.

עשר מכות מצרים, שהתרחשו צפונה מעט מפה, במצריים, ביבשת אפריקה, על אותו נהר הנילוס שממשיך וזורם לו גם כאן. הסיפור מרגיש רחוק מאוד וגם קרוב.
החג מזכיר לי על חירות.
להיות בת-חורין. לעשות את שבאמת אנו רוצים לעשות, לא מתוך ריצוי של האחר. לתת מקום לאותם חשקים ומאווים ורצונות. חירות הגוף והנפש.
החג מזכיר לי על ענווה וצניעות. לא "לתפוח" אלא להישאר במימדנו האמיתיים.
החג מביא עימו פריחה והתחדשות. והתרגשות של התחלות חדשות.

ובימים אלו, חבריי הנוצריים חוגגים את הפסחא שלהם. יחד עם השוני, יש גם דמיון. 40 ימים שבהם ציינו אבל על מותו וצליבתו של ישו (כנגד 40 שנה במדבר). חג האביב של כולנו. מנהג אכילת הביצים של שתי הדתות.
יחד עם השוני, ביני לבין חבריי האוגנדים, יש גם דמיון. והשקות. ומרגישה שאנו משפחה אחת גדולה. כך אתמול בערב נוח המיילד אמר לי. שאנחנו משפחה אחת גדולה. כך מרגישה כאשר פוסעת בשבילי בית החולים, בשבילי המנזר, ובשבילי הכפר.
ואחותי, ממש עכשיו בדרכה חזרה. ואני נותרת פה לעוד ימים אחרונים של חיבוק משפחתי עם אותה משפחה חדשה-ישנה שלי.