היום הלב שלי התחיל לעבוד קצת אחרת. מן תחושה של פעימות לא רגילות. אני מרגישה אותו יותר חזק. מרגישה אותי. גם אחרים מרגישים אותי כנראה, כי רבים מאלו שפוגשים בי פה. ובכלל. מגיבים אליי היום אחרת. פעימות של סיום תקופתי הנוכחית באוגנדה. כמה שלא פשוט לי. להתבונן בכל כך הרבה זוגות עיניים ולדעת שזוהי הפעם האחרונה שאוכל להתבונן בהם מפה. עכשיו.
להרגיש ולגעת ולהיות נוכחת במציאות. עוצרת את נשימתי, עוצמת את עיניי ומכניסה את כל מה שרק יכולה פנימה, לגוף. לנשמתי. לזיכרון. מבקשת שיישארו עימי לנצח.
כל כך הרבה שלומים. וחיבוקים. ועוד הרבה דברים שרוצה להספיק. והימים מעטים.
אוספת פריטים וניחוחות שיוכלו להחזיר לי ולו במעט את אותו זיכרון.
ועכשיו עודני פה – משתדלת להיות רק פה. אבל במחשבות גם קופצת קצת קדימה…מדמיינת את מה שיביאו הימים הקרובים. ואז חוזרת לפה. הפה שלי מורגש במאוד. נוכחות מלאה בכל רגע ורגע.
ימים אחרונים של עבודה במחלקה, ימים עמוסים עם אמהות רבות, ותינוקות רבים.
לידות רבות מיום אתמול, ומימים קודמים. שבוע של ניתוחים קיסריים רבים: אמהות שפונו ממרכזי לידה מרוחקים עקב מצוקות עוברים. יש פתאום קצת תחושה של עומס בלידות שאינן טבעיות. אולי מסמל את השיבה לארץ…למציאות אחרת של לידות.

ועוד סוגי לידות…בסוף השבוע, ממש ביום של חג הפסחא (איסטר), הייתה לידה מיוחדת. לידתם של ארבעה חזרזירים.
ההמלטה התרחשה במכלאות ששייכות למנזר, חזירים מן הפרויקט שתרמה אישה אמריקאית שנמצאת בכפר בימים אלו.
השמועה על הלידה התפשטה במהרה. ניגשתי למכלאה ומצאתי את אמא חזרזירה שוכבת על צידה, ומוציאה קולות רבים. ההמלטה ארכה כשעתיים, שבהם הגורים, כל אחד לפי תורו, יצאו לאוויר העולם. נראה שלמרות שזוהי ההמלטה הראשונה של אותה אמא חזרזירה, גופה יודע במדויק את מלאכתו: התכווצויות וצירים, צורך ללחוץ שמלווה בנהימות חזקות, והמלטה. כל חזרזיר נולד בשקו שלו, לאיטו מתרומם על רגליו, משתחרר מן השק, מבצע מספר צעדים, משחרר את עצמו מחבל הטבור שמחבר אותו אל אימו וניגש הישר לינוק מעטיני אימו. וכך כל גור בזמנו שלו מתחיל את חייו החדשים. ולסיום, החזרזירה ממשיכה וממליטה את השלייה, וברגע שמסיימת את מלאכתה, נעמדת על רגליה, ניגשת לערימת החציר ואוכלת להנאתה.
גם החזירה חוגגת את האיסטר בארוחה דשנה.

באותו יום הכפר היה עטוף בתחושת חגיגיות, אנשים לבושים במיטב בגדיהם, נשים עם "גומז", שמלה אפריקאית מסורתית, וגברים בחליפות ונעליים מצוחצחות. צבעוניות רבה ובוהקת. משפחות פוסעות על הכביש הראשי לעבר הכנסייה למיסת החג. ובצהרי היום כולם ניגשים לארוחת החג החגיגית שגובה את חייהם של אלפים רבים של תרנגולות. גם מריה הגיעה עם תרנגולת לבית. נראה היה שהתרנגולת לא הבינה את גורלה המתקרב, שכן היא הייתה די נינוחה כשראיתי אותה. לאחר כחצי שעה, אותה אחת כבר הייתה מונחת בסיר הבישול. ובמחשבה שנייה, אולי עדיף שהגורל לא מובן ולא ידוע…
קצת מזכיר את אותו גורל של החזירים מאגדת הילדים הידועה… לפחות לפי הגרסא הפחות נעימה שקיימת. בתקווה שהחזירים שממש בימים אלו נולדו גורלם יהיה שונה במעט. אם כי המציאות פה מכתיבה על כך שיום יגיע ורובם יהיו מיועדים לכיוון צלחות אוגנדיות רבות.

ברגעים אלו עולים בי דברים רבים. מן סלט מתוק-חמוץ של נגיעות בפרידה. בפרידות. בסיומות, וגם בהתחלות חדשות. עולות תחושות, ומחשבות ורצונות. אני מרגישה מלאה. מלאה עם עוד הרבה מקום לבאות. ולבאים.
ימים כמעט וללא חשמל שמאפשרים לי מיקוד בבסיס. לילות של אפלה מוחלטת שמביאים עימם התמודדות עם כל מה שיש בי. עמוס לי מכל כך הרבה בחינות. עומס חיובי וחיוני. מפגשים עם אנשים קרובים-רחוקים. ישנים וגם חדשים. חשיפה שמתהווה. התרגשות גדולה לקראת זרועות ולבבות רבים. מרגישה עטופה בהרבה הרבה אהבה מכל כך הרבה קצוות עולם. לבדי אבל כל כך לא לבדי.
מרגישה עכשיו כאילו רגע של לפני. וגם כאילו רגע של עכשיו.

לפני רגעים ספורים שבתי מביקור בקטיקמו, כפר שמרוחק מהכפר בו אני נמצאת כעשרה קילומטרים. ביקור אצל אותה נזירה שחיה בארץ שנים רבות, אותה אחת שדוברת עברית, ומזכירה לי את הבית. כיף היה לי לשמוע ברכת "בוקר טוב" השכם היום.
הנזירה גוריטי, שחזונה הוא הקמת מרכז טיפולים הוליסטי לצידו של המרכז הרפואי שקיים בכפר. מרכז שיכלול טיפולים אלטרנטיביים מגוונים, גינת צמחי מרפא, מרכז מדיטציה וחינוך לבני נוער ומבוגרים אודות תכנון משפחתי ומחלות מדבקות: בעיקר, איידס.
המקום נגע בי מאוד, חלקת אדמה גדולה עמוסה בהמון ירוק, קרקורי צפרדעים חזקים והרבה הרבה שקט. מקום נעים שמתאים לאותה מטרה עילאית. מתחברת לחזונה. מבקשת הגשמות. לשתינו.