flowers

יום שישי ובוקר. ימים אחרונים שלי באוגנדה. ימים מלאים. מלאים בפרידות ויותר מכל מלאים באהבה. ושמתי לב שככל שיש בי יותר אהבה כך יש בי יותר מקום לעוד ועוד. מן כלי קיבולת שגדל וגדל, תחושת אינסוף שעוטפת אותי. ניזונה מעצמי ומסביבתי. תחושה כל כך מרוממת ומחזקת.
הבקרים שלי פה מוקדמים עד מאוד. הספקתי לכבס את בגדיי – כנראה שזו הכביסה האחרונה שאעשה פה באוגנדה. ובעודי עומדת ומשפשפת את בגדיי התבוננתי בבגדיי המעטים, כמעט ועל כל בגד כתם של אקונומיקה, זכר לעבודה רבה במחלקה. כך אנו מחטאים ומנקים את אביזרי הלידה כל פעם מחדש. ורבים הפעמים שחוטפת השפרצות של לובן… תזכורות נעימות לימים מיוחדים.
התבוננתי בחולצה אחת מסוימת. חולצה ארוכה ודקה במיוחד, פשוטה עד מאוד. רכשתי אותה לקראת הנסיעה. ייעודה היה לשרת אותי פה. ואכן שירתה אותי עד מאוד. אותה אחת במקורה הייתה בצבע כחול כהה, ובמשך הימים שלי פה התברכה בשני כתמי אקונומיקה במרכז חלקה הקדמי. כתמים שיצרו צבע ורוד לבנבן יפה עד מאוד. אהבתי את הצבע במיוחד והחלטתי לנסות ולהפוך את כל אותה חולצה לצבע שכזה. לאחר השהייה ארוכה החולצה קיבלה אוסף גוונים ורדרדים כחלחלים, קצת מזכיר "טאי-דאי" של פעם… והכתמים עודם בולטים למרות הניסיון….
ובעודי מכבסת ומתבוננת בחולצה. הרגשתי שאני קצת כמו אותה חולצה. הגעתי בצבעים מסוימים משלי, וקיבלתי פה השפרצות של לובן, גם כאלו שצרבו ממש כמו אקונומיקה, ויחד עם זאת יצרו בי כל כך הרבה לובן פנימי… ועם הזמן יצרתי שפה משותפת, יצרתי לי חיים חדשים ותחושת בית. והצבעים שלי קצת השתנו…עם כי עדיין נשארו. אני זו אותה אני.
ואותם סימנים לבנים, כך מרגיש לי, תמיד יהיו בי. יזכירו לי ימים נפלאים שאפשרו ומאפשרים לי לפגוש את כל מה שייחלתי לו.
ואותה חולצה, צבעיה המקוריים לא יכלו שלהעלם לגמרי. מי אני שאשנה את צבעה ואחליף את מהותה.. חולצה כחולה היא כ"כ אחרת מחולצה ורודה….
ימים מבורכים בלידות מדהימות.
קריסטין, בת 19, לידה שנייה, הגיעה בשעה 14:00.ממש כשסיימתי לעבור עם עגלת הטיפולים במחלקה, פגשתי אותה ואת אימה שליוותה אותה. עיניי נפגשו בעיניה ולי היה ברור שלידתה קרובה עד מאוד. גופה אמר והראה סימנים. סייעתי לה להיכנס לחדר הלידה. בחדר היינו שתינו לבדנו. התבוננתי בה מן הצד מספר דקות. נראה היה שהיא מכונסת בעצמה, ויחד עם זאת מפוחדת ולכן נתתי לה מרחב ועם זאת נשארתי איתה לספק לה בטחון שהרגיש לי שהייתה זקוקה לו. ברגע מסוים היה שינוי. אותו אחד שבא לומר שרגע חשוב מתקרב ובא. התחלתי בהכנות לקליטת התינוק: הנחתי את הדלי שיקלוט את השלייה בקרבתנו, פתחתי ערכת יילוד סטרילית והנחתי גם אותה בקרבת מקום. הנחתי בד על בטן האם, אותו אחד שיקלוט את התינוק לאחר יציאתו, התעטפתי בסינר ובמגפיים גדולות מגומי, אותם אלו שייגנו עליי מפני מפגש ישיר של עורי עם נוזלי האם. ובמקביל תמכתי בקריסטין, והייתי איתה.
דקות מעטות עוברות ואני קולטת לידיי את ביתה היפיפייה של קריסטין. תינוקת מתקתקה, וקטנטנה – 2.5 ק"ג בלבד. תינוקת חיונית וערנית שכבר ברגעיה הראשונים פעילה עד מאוד. אני מניחה את המלאכית שהגיעה על בטן אימה ממתינה מעט וכאשר מרגיש שהזמן הגיע חותכת את חבל הטבור ומפרידה אותה לראשונה זה תשעה חודשים מאותו חבל שהיה חלק ממנה. שלושתנו לבדנו בחדר. תחושת קדושה ממלאת את החדר. אני מחייכת ומודה על היותי. על המקום שבו נמצאת. על האפשרות להיות. אני ממשיכה ודואגת לתינוקת, קושרת את חבל הטבור, שוקלת ועוטפת אותה בבדי האם ומיד לאחר מכן ממשיכה ומסייעת לאימא ביילוד השלייה.
אמא קריסטין מאושרת. חמש דקות לאחר שהסתיימה הלידה והיא על רגליה בדרכה למיטתה. אני אוחזת בביתה הקטנה ומסייעת לה להגיע למחלקה, מניחה את התינוקת על מיטת האם, וצופה בחיבור של השתיים. יודעת שמעכשיו השתיים יישארו מחוברות זמן ארוך.
אני חוזרת לחדר הלידה ומנקה אחר שאריות הלידה. אני מאושרת. וגם קצת צובט לי הלב ביודעי שימים ספורים שנותרו לי להיות פה ולעשות את מה שעושה.
וכל יום שעובר מביא עימו עוד אמהות. ולידות. ותינוקות חדשים. ומפגשים חדשים. והתנסויות. טעמים נעימים שחובקת ומכניסה עמוק פנימה.
ויש גם מפגשים של שלום. מאותם אנשים יקרים שסובבים אותי וגם שומרים עליי פה. כל כך הרבה תפילות שנעשות לכבודי בימים אלו. מרגישה מבורכת כל כך. אנג'לה מהמכולת, ואדית מהשוק, אנט התופרת, ודיויד נהג הבודה, ננצ'ינגה קולעת הסלסלות, ונייט וקתרין שמבשלות במנזר, סאמאקה השליח ופרנסיס החשמלאי. ועוד רבים וטובים נוספים. ימים של פרידות. ימים לא פשוטים…
שישי אחרון באוגנדה. נרות שבת שלי כבר לא יאירו את הבית לאחר שיעבור היום… ואולי נרות שבת של אחרת יבואו במקומם יום אחד, ממש כמו שעוד לפניי היו נרות גם כן. ומודה כל כך לאותה יקרה ומיוחדת, שעשתה מלאכת קודש ושבזכותה הגעתי לפה.

יש בי חיבה גדולה לצ'ארלי צ'אפלין. תמיד הייתה. אוהבת את הפשטות שלו בעיקר.
ביום הולדתו ה 70 של צ'ארלי צ'אפלין, שחל בחודש אפריל, הקריא קטע שכתב.
והיום גם חודש אפריל, ומעט יותר מחמישים שנה אחרי.
טקסט מופלא. כאשר אהבתי את עצמי באמת. אמן ואמן.

"כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה "אותנטיות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא "בגרות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו לעשות את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן.
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני.
היום אני יודע שלזה קוראים "כבוד".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי, מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה.
בהתחלה לבי קרא לזה- "גישה אגואיסטית".
היום אני יודע שזה "אהבה עצמית".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה"מגה" פרוייקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי, היום אני יודע שקוראים לזה "פשטות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שלזה קוראים "צניעות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל.
היום אני חי כל יום ויום, ולזה קוראים "שלמות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי, היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים "לדעת לחיות".

לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי או ביני לבין האחרים.
אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ואז נולדים עולמות חדשים. "

שישי של שלום ושבת שלום