כבר כמה ימים שהבטן שלי מנסה לומר לי משהו. אני באמת שמשתדלת להקשיב למה שיש לה להגיד. נותנת לה להיות מי שהיא. היא תמיד מספרת לי כל כך הרבה.
לי ולבטן שלי מערכת יחסים מאוד קרובה. שנים של אינטימיות שמתבטאת בהכרה עמוקה. אצלי כל כך הרבה מתרכז ומתנקז לעבר הבטן. מרכז חיי, בסיס קיומי הינו במרכז הגוף, בבטן. יש לי בטן מאוד רגישה. מבנית היא ארוכה מאוד, כל האורך של גופי מתרכז בבטן – מה שלא משאיר לזוג רגליי אריכות יתר. ובתוך כל האורך הזה יש גם הרבה עומק. מהות.
ימים של כבדות בבטן, תחושת נפיחות ותקיעות. קצת מרגיש כאילו יש לי בפנים אבן גדולה וכבדה, אבן אוגנדית. כזו עגלגלה, לא סימטרית עם שוליים שאינן מסותתות. אבן ידידותית.
מאז שחזרתי לכפר כשבידי כרטיס טיסה, האבן התיישבה לה שם. פחות או יותר במקום קבוע. במרכז הבטן, עם נטייה קצת לימין. לפעמים היא קצת נעה במרחב. בטן ארוכה או לא.
הלילה הבטן כבר הותירה אותי חצי ערה. ואף הריצה אותי מספר פעמים מחוץ אל מיטתי. אני יודעת שהיא מנסה לומר לי שלא פשוט להגיד שלום. הרי זוהי אבן אוגנדית.
השלום שלי כבר מתחיל לו היום.
אישה מיוחדת שאני קשורה אליה מאוד עוזבת את בית החולים עוד לפניי. ממש היום.
מודונדו המיילדת עוזבת.
מודנודו. או בשמה השני, האדיג'ה. בת 25 .יש בה טוב פנימי ויושר ויופי. היא אישה נעימה ואמא מדהימה לג'ואן, תינוקת פלא בת שנה וחודשיים שאוהבת להתכרבל בזרועותיי ולצחוק ביחד ולדגדג. מודונדו אישה אמיתית, ובנינו קשר מיוחד במינו אני והיא. הרבה אמון והקשבה ולמידה יש בינינו.
היא נולדה יום לפניי, ביום העצמאות של האוגנדים. וגם 10 שנים אחריי…. פער הגילאים אינו מורגש, ונעים לי כל כך בחברתה: בחדר היולדות, בביתי או בביתה, בהליכה משותפת בכפר, ברביצה אצל הספרית בעת שזירת שערה, בקניות של דגים ופירות בשוק, בהליכה משותפת לכיוון התופרת או בכל אינטראקציה אחרת.
מודונדו נולדה בכפר מרוחק כשבע שעות נסיעה מן הכפר שאנו מתגוררות בו היום. יש לה אחים ואחיות רבים. היא זכתה לחינוך, המשיכה ללימודי סיעוד ובאותם ימים פגשה את בן זוגה, אב בתה, ג'ייקוב. ג'ייקוב מתגורר בקמפלה, ועובד כמורה בבית ספר פרטי. נפגשתי איתו מס' פעמים והוא הותיר בי רושם של איש נעים וחם, מאמין גדול בחינוך דור העתיד, בעל ידע כללי רחב מאוד.
מודונדו מתגוררת עם ג'ואן פה בכפר. מאוד נפוץ פה באוגנדה שבני זוג אינם גרים ביחד , בד"כ ממניעים של עבודות מרוחקות. והנה בימים אלו ממש מודנדו מצאה עבודה בקמפלה והיא עוזבת את הכפר וחוזרת אל חיק בן זוגה. ואני שמחה מאוד מאוד על האיחוד המשפחתי, אותו רצתה מודנדו יותר מכל.
וקצת מרגישה אני שהפרידה שלי מתחילה כבר מהיום…מן פרידה בשלבים…כזו שלא תהיה חדה ומסותתת, אלא יותר עגולה וידידותית. כזו שמזכירה קצת את אותה אבן אוגנדית.
הבטן שלי אומרת לי ומספרת לי גם על התרגשות. בראש ובראשונה על התרגשות לקראת בואה של דנה אחותי שבוע הבא. השתלטות של דנות שלי באפריקה…. ממש עוד כמה ימים נזכה לזמן איכות של שתינו.. אני אזכה להכניס את דנה במעט לתוך העולם המופלא שלי פה, הלידות והכפר, הנשים והנזירות, התינוקות, ליל סדר בטבע קסום. רק שתינו. ביחד.
וגם התרגשות של התחלות חדשות. התרגשות של סיומות. התרגשות לקראת מפגשים עם אנשים שקרובים לליבי.
יום של התפזרות עובר עליי. יום מפוזר שכזה, יום לא ממוקד שלי. מן תחושה של קפיצות "נמצאת" ואז גם "לא נמצאת". יום מלא במחשבות, יום די מעורפל. יום שלא הייתי בו אף לא לרגע במחלקה, אלא בוקר בבית, בניסיון למנוחה, שלא כל כך הצליח, יש בי קצת רעש מבפנים. וגם עוד רעש של צוות רפואי איטלקי שהגיעו לנתח מס' חולים בבית החולים: רופא מנתח, מרדים, אחות חדר ניתוח ומתרגמת קנדית. חבורת אנשים באזור גיל 50 ובבית מרגיש אווירת אכסנייה של תלמידי תיכון. אכן האיטלקים רעשניים למדיי….
ובהמשך היום רביצה עם החתול של הנזירות, מול המחשב, בתהליך לימוד של פרויקט המחשוב הקטן שמשאירה אחרי. בניתי מערכת אוטומטית לניתוח הנתונים הכספיים, ההוצאות וההכנסות של בית החולים, פרויקט שדורש מעט תחזוקה יומיומית, אך גם המעט הוא הכרחי. כבר שבועות רבים שאנו מתקדמות בצעדים קטנטנים בניסיון ללמד את הנזירה אנג'לה אודות המערכת ולהשאיר מאחורי מערכת שאותה נזירה תמשיך לתפעל. מתיש וקשה אבל ללא ספק מתגמל כאשר לאיטי רואה את התוצאות. ימים שבהם הנזירה מגלה גם את הצד הקשוח שלי, אותו צד שלא מוותר לה, אותו צד שדורש ממנה, ואותו צד שמאמין ביכולות שלה.
ובערב הגעתי להגיד שלום. פרידה מהבית של מודונדו.נכנסתי לביתה של מודונדו, עזרתי לה במעט לארוז את חפציה המעטים, לימדתי אותה על הדרך הטובה ביותר לעטוף כלים שבירים, חיבוק ארוך למודונדו, הסנפה אחרונה של ג'ואן הקטנטנה. ושלום עד לפעם הבאה. תהיה עוד פעם הבאה לפני שאעזוב.
ומג'ואן לג'ואן….

לפני יומיים, ב- 04/04 הנזירה ג'ואן ציינה את יום הולדתה ה-40.
באוגנדה לא נהוג לחגוג את יום ההולדת, אלא רק לציין אותו. ביומולדת בד"כ לא עושים דבר. לעיתים מקבלים טלפונים וברכות. לעיתים גם זה לא. לי מרגיש קצת עצוב לא לחגוג יומולדת, אבל פה לא יודעים אחרת. לפי מה שהסבירו לי כל זאת קשור לכך שמס' הילדים הממוצע במשפחה הוא כה גדול, עד כי רבות הפעמים שלא זוכרים את תאריכי הלידה של כל ילד וילד, ובמידה וזוכרים, אין מספיק כסף בכדי לקנות מתנות ועוגות, ובטח שאינו מספיק להזמין את כל ילדי הכיתה למסיבת יומולדת.
לי היה חשוב לחגוג לנזירה ג'ואן את יום הולדתה.
יומולדת מיוחד. מעבר לעשור חדש. ונראה שכנראה גם היומולדת היחידי שאזכה לחגוג עימה, ובעצב רב כנראה  גם לא יהיו עוד רבים שתזכה לציין בכלל. מיד לאחר יום עבודה גייסתי את דינה, ניפחנו מעט בלונים, והבאנו עימנו שקית קטנה עם שוקולדים, עוגה קטנה ומעט יין. כמה מעט צריך בכדי להעלות חיוך על פניה של הנזירה. צריך לב. ועוד לב. ועוד לב. שלושה לבבות אוהבים. וגם קצת שוקולדים שהתגלו כאהובים עליה במיוחד. נכנסנו לחדרה של הנזירה, הקמנו אותה ממיטתה, שרנו, שתינו ואכלנו. צחקנו הרבה. עיניה בהקו, ניצוצות של שמחה. גם עיניי שלי בהקו. גם הלב בהק. אני נפעמת כל פעם מחדש מהכוחות הרבים של הנזירה, ומהיופי שיש בסביבתה ובתוככה.

סוף של יום. יושבת בחדרי, מוסיקה מתנגנת ברקע. והנה עכשיו, מרגישה שלאיטי מצליחה להתאסף ולאסוף את עצמי קצת חזרה. הבטן שלי עכשיו מספרת דברים קצת אחרת. דברים חדשים. האבן עודנה נמצאת, אבל היא קצת יותר קלה. תקיעות שמשתחררת.
מוסיקה מדויקת שמתנגנת. אותם מיליון תאים אכן חולמים. ובלב שלי מקום. הרבה מקום.

כדי להגשים חלום אחד ישן יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם
כדי להגשים חלום אחד ישן יש צורך במיליון חולמים שלא אוטמים את אוזניהם
שמוכנים אל החלום להתקרב, שעוד זוכרים איך להקל את הכאב
שיכולים להתאהב להתחייב ולגלות שעוד נשאר להם מקום בלב
מקום בלב