חסרה לי מילה. אני חושבת שלא רק בעברית היא אינה קיימת. היא פשוט אינה קיימת. מילה גדולה. זוהי אותה מילה שמאגדת בתוכה את השימוש בכל החושים. בוזמנית. ומילה נוספת שממחישה את ההרגשה שבאה בעקבות אותו שימוש. סוג של נשימה אחרת. פתוחה יותר. בוהקת.
ימים של טבע מן האגדות. שבתי לאותם איים שכבר הייתי בהם. הפעם רציתי שקט. ולכן בעקבות עצה טובה של חבר הגעתי באמצע השבוע, בתקופה של בין עונות. ימים שבהם רוב צוות העובדים של האי יצאו לימי חופש. ימים שבהם היו מבקרים בודדים בודדים על האי. אני. ומבקר נוסף שרוב היום בילה במים על הקיאק שלו. ובעל האי. והטבח. והיה שקט קסום. שקט שמאפשר מיזוג עם הטבע.
המודעות שיש כל כך הרבה שקורה ברגע נתון. מודעות להתבונן ולהקשיב להריח לטעום ולחוש ולתת לכל אותם מראות וטעמים, ריחות וניחוחות, קולות וצלילים להתמזג ולאפשר לכל אותם דברים להיות. פשוט להיות עם כל מה שיש. להיות ערה וערנית.
אני יושבת במרפסת החדר בתוך טבע פראי ובתולי. סביבי מדשאה גדולה, נהר שקט, עצים רבים, פרחים רבים. קולות המים, מתמזגים עם צלילי הגשם, הרעמים והברקים, קולות הקופים על העץ ממש מעליי, הציפורים הרבות שמצייצות, צפרדע קטנטנה שמקרקרת על העששית שלצידי, זבוב טורדני שקצת מציק בתוך כל ממטרת הקולות.
מתבוננת בקופים שמעל ראשי: 2 סוגים שונים של קופים, מקפצים בין ענף לענף ומשחקים להנאתם, הנילוס המדהים והשוצף – בחלקו רגוע ובחלקו זורם בשצף. המוני עננים שמקשטים את השמיים. עננים שמביאים עימם סערה ולאחר מכן ממשיכים הלאה, ומותירים את האי עם שאריות. של ריחות ומראות. של צבעים ירוקים במעט יותר.
רואה גם לטאת ענק שקצת מזכירה מראה של דרקון, קבוצות רבות של נמלים, מסוגים שונים מתהלכות על הדשא ועל החול. חזיר הבית מגיע לקבל ליטוף. הכלבה מקנאה ומגיעה מיד אחריו לקבל גם את מנתה.
מגע האדמה הרטובה בידי בעת שתילת העצים באי הסמוך. מגע רצועת ההליכה על כף רגלי, מזכירה שכל כך הרבה דברים בחיי סביב מציאת האיזון. זרזיף של חול בין אצבעותיי. מגע אנושי. מגע עם הטבע. מגע המים הקרים של הנילוס. מגע הזכוכית בעורי בהכנת יצירה משובחת. חיבוק כזה טוב וארוך. נוגעת וננגעת.
ריחות של גשם ושל ים. של אויר נקי, של בישול מן הקצה השני של האי. ריח של שריפה מגיע מרחוק גם הוא. ריח של דשא רטוב, ריח של אדמה לחוחה, ניחוח של פרחים.
טעם של מרק אמיתי. הללויה. אשרי אותו טבח. טעם של מתיקות באוויר. טעם של התחלות חדשות. טעמים של סיומות. טעם של פרי שנקטף ממש רגעים קצרים לפני. טריות.
וכל אותן תחושות שסובבות את כל חושי, מקרבות אותי לאותו אמצע שלי. פוגשת במקומות מוכרים ולעיתים גם חדשים. מקומות מלהיבים, תחושות של התרוממות. מאותה משפחה של התחושות שקיימות בי בעת ליווי לידה. ברגעים המקודשים של לידת תינוק ויציאתו לעולם שלנו. רגעים מקודשים של טבע טהור. איזה כיף להיות באמצע הזה שלי פרק זמן ארוך.
מצאתי את ה-what . מצאתי אותו ממש ברגעים האחרונים שלי על האי. האמת היא שידעתי אותו. אבל התקבל האישור. ועכשיו שיודעתwhat is the what כל שנשאר הוא ללכת אחרי ליבי.
אל האי הגעתי לאחר יום של סידורים בקמפלה. יום שבו סגרתי טיסה חזרה. וכעת יש כבר תאריך הביתה…אמנם יש עוד זמן. וגם עוד תוכניות רבות יש, אך רואה כבר את הסוף. אפילו מעט חשה בו. ובתוכי תחושת התרגשות גדולה של חזרה, התרגשות לפגוש את כולם, התרגשות לקראת התחלות חדשות, בית חדש, עבודה, לימודים. התרגשות לפגוש את עצמי קצת אחרת בארץ…התרגשות גדולה שמהולה גם בעצבות. בקושי לעזוב. לעזוב את הנשים, את הצוות, את היולדות, את התינוקות, את הנזירות, את הטבע הקסום. אמנם יודעת אני שזה זמן נכון לעזוב אך לא פשוט לי לעזוב פיסת אדמה שמרגישה כל כך מחוברת אליה. ויודעת אני שעוד אשוב. לפיסה זו או לדומות לה.
יום אחרי שובי, בגופי שאריות ותזכורות מן האי – המון המון עקיצות גדולות ומגרדות של יתושות רעבות, בתקווה גדולה שאלו הן יתושות מהסוג הטוב ולא אלו של המלריה…וגם חתכים באצבעות,שאריות של עבודה בזכוכית… ואיתם גם עודי מרגישה את אותם נקבים, אותן פיסות עור, אותו זרם בגופי, אותה פתיחות גדולה שישנה.
יושבת בחדרי לאחר יום של עבודה במרכז הלידה, תינוק שהגיח והביא עימו ניחוחות מן הסוג המוכר. את רוז פגשתי ממש כששבתי מארוחת הצהריים. עשיתי הפסקה קצרה של כשעה – שעה שבה רוז הספיקה להגיע למחלקה ולהתקדם במהרה.
נכנסתי למחלקה ונאקאטו סיפרה כבדרך אגב, בעודה מטפלת באימא טרייה, שיש יולדת חדשה בחדר הלידה. נכנסתי לחדר הלידה ונפגשתי עם רוז ממש ברגע שציר חזק פקד את גופה. היא ישבה על מיטת הלידה, ואחזה בחוזקה את אחותה. מגרונה יצאו קולות של אישה-חיה, קולות חזקים של נהימות, אותן קולות שבישרו לי על כך שהלידה ממש ממש קרובה. חייכתי לרוז ובמהרה ארגנתי את כל הציוד הנדרש לקראת הלידה המתקרבת: הנחתי דלי גדול על שרפרף קטן מתחת למיטת הלידה, אותו דלי שלתוכו תפונה השלייה וכל יתר שאריות הלידה, שלפתי מארז ציוד ללידה, הכנתי חוטים לקשירת חבל הטבור, פיטוצין בהישג יד, כפפות ובדים לקבלת התינוק. ופשוט עמדתי בקרבתה של רוז והתבוננו אחת בשנייה. שיחת עיניים. הרגשתי שרוז מתחזקת רק מעצם מבט עיניי. ובעת ציר חזק המבט הופך להיות עמוק יותר ואיתו מגיע האישור. ובשלב מסוים לאחר דקות לא מרובות מידי רוז נוהמת נהימה גדולה ונשכבת על גבה. נאקאטו נחפזת לחדר הלידה ומספרת לי שהיא דואגת לי בגלל כל החתכים על אצבעותיי. אנחנו בודקות בכרטיסה של רוז ורואות שבבדיקה האחרונה מלפני מס' חודשים היא נמצאה שאינה נושאת את מחלת האיידס. אני מחייכת לנאקאטו ומבטיחה לה להשתמש בשלושה זוגות של כפפות, ולהישמר מפני חשיפה. היא מהנהנת ומשאירה לי את המרחב מול רוז.
רוז ממשיכה בשלה, נראה כאילו היא יודעת לגמרי את מלאכתה. ואני ברקע, מתנהלת לפי אותה מלאכה של רוז. מגיע ציר לחץ, ורוז לוחצת את תינוקה החוצה. ראשון מגיע ראש התינוק. שתי לחיצות והוא בחוץ. התינוק יודע גם הוא את מלאכתו ומבצע רבע סיבוב לכיוון ירך אימו, ובשני צירי לחץ נוספים יוצא לחלוטין אל אויר עולמנו. אני אוחזת ברכות בגופו הקטנטן והרך של בנה הפעוט ומושיטה אותו לעבר אימו. באיטיות רבה שולפת את ערכת המלחציים והמספריים  לחיתוך חבל הטבור, וזאת בכדי לעמוד בנהלים של בית החולים ועם זאת לאפשר כמה שיותר זרימת דם מחבל הטבור לגופו של התינוק שרק עתה נולד.
לאחר מס' דקות אני מעבירה את התינוק לנאקאטו שמגיעה לסייע, ובעודה מטפלת בחבל הטבור ושוקלת את התינוק, אני ממשיכה לשלב השלישי של הלידה ומסייעת לרוז בלידת השלייה והקרומים.
לאחר מס' דקות נוספות רוז מתאחדת עם תינוקה, מתנקה ומתהלכת לעבר חדר האשפוז שבו תשהה לפחות יממה נוספת.
אני ניגשת למלאכת הניקיון של חדר הלידה, מיטת הלידה, השרפרף, ציוד הלידה ופינוי השלייה והקרומים. אני ממשיכה ומתעדת את מהלך הלידה בטופס היולדת. אני מתיישבת לראשונה ומחייכת לעצמי, חיוך שאומר תודה על כך שמתאפשר לי להיות במקום שנמצאת בו ולעשות את אותם דברים שעושה.
מחייכת גם כי השעה מתקרבת ואני ממשיכה לקראת חדרה של הנזירה ג'ואן. הנזירה בשבוע האחרון החלה לאבד את הראיה בעין שמאל. כפי הנראה גידול או גרורה אם כי עוד יש צורך בבדיקות. ויחד עם זאת הנזירה במצב רוח טוב, ומספרת שהיא מרגישה שפיזית היא מתחזקת. ואני חושבת לעצמי כמה שהיא מחזקת. אותי.
טיפולי השיאצו מטיבים במאוד עם הנזירה, לעיתים מסייעים לה ומחזקים אותה פיזית, לעיתים רבות גם משפיעים על מצב רוחה, ומסייעים לה למצוא שקט ושלווה ורוגע. רבות הפעמים שהיא מספרת שהכאבים משתככים, ושהתחושה ברגליים לאיטה חוזרת. וברגעים אלו, קשה לי ביותר המחשבה שכאשר אעזוב לא יהיה מי שימשיך ויטפל בנזירה המקסימה. ואולי במחשבה שנייה, בעצם כך אמור להיות.
חזרתי לבית מואר. סוף כל סוף לאחר יותר מחודשיים, סידרו לנו את התאורה בבית ואפשר להסתובב בערבים ללא פנס ברחבי הבית. מרגישה בהרבה אור. גם בבית. וגם בתוככי. ומבקשת שאותו אור ימשיך וימלא אותי. וגם את הנזירה. וגם את הנשים והאימהות, התינוקות והצוות. אותו אור מבקשת גם שיגיע לכל מכריי וחבריי ומשפחתי. אור אחד שיקיף את כולנו.