לחיות ליד נזירות. מתבוננת בחיים של הנזירות, ומעריצה את הדרך שבה בחרו לחיות את חייהן. חיים באמונה חזקה של שירות. מתוך שליחות. מתוך תחושת ייעוד גדולה. אמרה לי אחת הנזירות המבוגרות שחיה במנזר שתחושת ההקרבה הגדולה היא זו שיוצרת את הכמיהה וההשתוקקות, שמביאה לאמונה ושלום עם ועל הדרך שבחרה בה.
לי מעט קשה לקשר בין כמיהה והשתוקקות לבין חוסר חופש…חופש הבחירה היומיומי, הבסיסי – אותו חופש שלא קיים בחייהן. הנזירות, בוחרים בשבילן היכן לחיות ומה לעשות. ויום אחד הן מקבלות מכתב שמבשר להן שעליהן להמשיך למקום אחר. מקום חדש. מקום שזקוק לשירותן. וייתכן שהתנאים הפיזיים בו קשים מנשוא. ועליהן להמשיך הלאה לאותו מקום שזקוק להן.
כך גם קרה לנזירה גבריאלה. אישה מדהימה באמצע שנות החמישים שלה. אותה אחת שניהלה עד היום את שירותי הבריאות בבית החולים, אישה עם סיפור חיים מורכב. חכמה וחדה, מסורה לאנושות. אותה אחת שעובדת ימים כלילות ומצילה חיים רבים. אותה אחת שקיבלה מכתב לפני כחודש שבו היה רשום שהגיע הזמן להמשיך הלאה למשימתה החדשה.
וכך, לאחר עשר שנים של חיים במנזר פה בכפר, סיכמה את השנים בערב נעים של פרידה, ארזה את מעט החפצים שברשותה והיום ממש המשיכה הלאה. לבדה. למקום חדש. שלפי אמונתה צריך אותה יותר. צייתנות בלתי נתפסת.
חיים של קלות וקושי יחדיו.
במנזר פה אני לא חווה תחושה של התנזרות. ההיפך הוא הנכון. יש פה תחושה של שפע רב. שפע של אושר ושמחה, שפע של עשייה ואמונה. שפע של מזון שניכר היטב בממדיי גופן של הנזירות.
המנזר הוא ליבו של המתחם. כאשר נכנסים בשער פוגשים בתחילה את בית החולים, לאחר מכן בחלק ממגורי הסגל, ובהמשך מתגלה המנזר. מבנה קטן שמוקף בעצי פרי ובהרבה ירק. רחבה מרכזית שסביבה מגורי הנזירות, ובצידה הקפלה הקטנה של הנזירות, בית התפילה שלהן. הוא ממוקם לא רחוק מן הבית בו אני מתגוררת, ומידי בוקר, יושבת השכם בחצר הבית, יושבת עם עצמי, בתפילות הבוקר שלי, וברקע מלוות אותי נעימות תפלותן של הנזירות.
הנזירות מהכנסייה באוגנדה נקראות Sisters. הן לא Nuns. לי מרגיש דיוק רב במילים. אכן הן אחיות ופחות נזירות… וגם לא נאנס. הדהוד המילה אינו מתאים למה שמייצגות. ורצף האותיות עוד יותר.

מילים. לומדת גם על עצמי. וגם על סביבתי. וגם על אחרים. כי מאחורי כל מילה ומילה יש הרבה כוונה, לעיתים כוונה שאינה מודעת. אבל הכוונה תמיד קיימת, פשוט צריך להשתדל ולהיות ערים לה. ומאחורי כל משפט יש אוסף של מילים. ולומדת להקשיב אחרת. לאותן מילים. שמרכיבות משפטים. שמבטאים חיים. ולומדת שגם כאשר אין מילים. יש הרבה כוונה. לעיתים מודעת ולעיתים שאינה מודעת. יש הרבה מאחורי האין. לומדת לראות את היש בתוך האין. וגם כאשר האין יש בו כאב, יש בו גם חיזוק. וניקיון.

שיגרת היום של הנזירות מתחילה השכם בבוקר בתפילת הבוקר, שלאחריה הן מתיישבות לארוחת בוקר משותפת. בהמשך היום כל אחת יוצאת למשימתה: עבודה בבית החולים, טיפול בחולים, בתרופות, עבודה מנהלתית וטיפול במשק הבית. בשעות הערב ייפגשו בקפלה לתפילה משותפת, ולאחר ארוחת ערב יתפזרו לחדריהן לשנת הלילה. ובבוקר, חוזר חלילה. ובין לבין כל אחת ואחת תמצא את זמנה לתפילות אישיות, ולאותם עניינים קטנים ויומיומיים, שמייחדים את אותה אחת.
במנזר משתכנות מעט יותר מעשר נזירות. אני נהנית לפגוש באותן נשים מדהימות, אלו שבחרו להתמסר לעבודת השירות מתוך אהבה ואמונה גדולה.
נשים מיוחדות עד מאוד. פשוטות וצנועות שמוצאת את עצמי לומדת וגדלה מעט כל פעם, מאותם מפגשים עם אותן נשים: סיסטר ארנסטינה, מנהלת בית החולים, וסיסטר אנג'לה, מנהלת החשבונות והסגנית של ארנסטינה, קשוחה מבחוץ והכי נעימה ורכה מבפנים. אישה גדולה, הקרוסלה שלי, זו שהניפה אותי סחור וסחור ביום בו הבאתי את מיטות הלידה למחלקה, זו שאני מלמדת אותה מחשבים, וזו שטוענת שיש לי גוף של אישה אפריקאית והיא לא מבינה איך יצאתי בצבע לבן, וסיסטר גבריאלה שעזבה ממש היום ואני כבר מתגעגעת אליה, וסיסטר אמה, מנהלת בית המרקחת, וסיסטר סרפינה, מנהלת מחלקת ילדים, וסיסטר וויני, מנהלת מחלקת היולדות, אישה צעירה ומתוקה עם אנרגיות עשייה רבות, וסיסטר דורין, וסיסטר בנה, וסיסטר גס'יקה המקסימה שמטפלת במסירות בסיסטר ג'ואן.

בעיקר נוגעת בי ונוגעת בה. סיסטר ג'ואן. אישה עם זוהר ועדנה מיוחדים במינם. אישה עם אמונה וכוחות שמלמדת אותי כל פעם מחדש על רצון ואמונה ויכולת. על שמחה והכלה וקבלה.
הנזירה ג'ואן, בת 39. אוגנדית. אישה פשוטה פשוטה.
לפני 12 שנה חלתה בסרטן השד, עברה כריתה, הקרנות, טיפולים והצליחה לחזור למס' שנים של חיים בבריאות, כאשר צל המחלה לאיטו מתרחק ומתרחק. עד שיום אחד, לפני כשנתיים, חזרו הכאבים, וצל המחלה שב והתקרב. והתמזג עימה חזרה. הסרטן חזר בגדול, והתיישב בעמוד שידרה תחתון, סרטן בעצמות, שהיום משתק אותה מאגן ומטה כמעט ולחלוטין.
גרורות המשיכו ופגעו בה באזורים נוספים – וכיום היא מוגדרת כחולה סופנית ומטופלת במשככי כאבים. הנזירה ג'ואן צלולה לחלוטין, ומתפקדת בחלק גופה העליון. ועם זאת את רוב יומה מבלה במיטתה, ומטופלת במסירות ע"י הנזירות במנזר.
יש לה חדר קטנטן. ובו מיטה, שולחן וארון. ובאותו חדר יש כ"כ הרבה עוצמות ותעצומות שלא מצליחה למצוא מילים כדי לתאר את אותן תחושות שעוברות בי כל פעם מחדש כאשר נכנסת לחדרה של הנזירה ושוהה בסביבתה.

אני מטפלת בנזירה ג'ואן טיפולי שיאצו ונפעמת מהזכות הגדולה שיש לי לחלוק עימה זמן משותף ושדות משותפים. אנו מורידות מזרון ספוג אל הרצפה, ובזהירות נושאות את הנזירה מטה אל המזרון. ואז יש לנו זמן משלנו. זמן שבו אני נוגעת בה, ומחזקת אותה כמה שרק מרגישה יכולה ושנכון לה. ובאותו הזמן ממש היא מחזקת אותי. יש בה עוצמות לא נתפסות. עוצמות של קבלה ואהבה והכלה. והיא מפזרת ניצוצות מן העוצמות כל פעם עוד ועוד. ואני נושמת את אותן עוצמות ומתחזקת בעצמי. ויש ימים לא פשוטים. ורגעים שאינם פשוטים, ויחד עימם יש משהו בסיסי ומאוד מאוד פשוט שמאפשר את המגע ההדדי. אני מודה על ההזדמנות הגדולה שישנה.

החודש האחרון הינו חודש יחסית חלש במרכז הלידה, נראה כאילו לפני תשעה-עשרה חודשים לא היו הרבה מפגשים של זרעים וביציות ליצירת חיים חדשים. גל של שקט יחסי במחלקה שמאפשר לי הרבה זמן איכות עם הצוות, ועם הנשים המגיעות למרכז. ובעיקר גם הרבה זמן איכות שלי עם עצמי. התכוננות והכנה לקראת מה שנכון לי. הקשבה לצרכיי. תובנות שמגיעות, בהירות שמגיעה. ויחד עימה גם סימני שאלה ושאלות נוספות שעולות. לומדת להכיל את מה שמגיע גם כאשר הוא אינו פשוט. משתדלת לא להתנגד למה שמגיע ופשוט לתת לו להיות ולבוא. ואז גם הוא הולך ביתר קלות. מתרגשת לקראת התחלות חדשות שמרגישה שהן בפתח. וגם קצת פוחדת מאותן התחלות חדשות.
מרגישה שצוברת פה הרבה ידע. בעיקר ידע על מה נכון לי. ועל מי שאני. על דברים ששכחתי עם השנים… לא בהכל פשוט להיזכר.
נזכרת מידי פעם שחשוב לדעת אך לא תמיד מספיק…. שואלת את עצמי לא מעט מה היה קורה אם כל מה שנועד היה נודע? ומבינה שבקצב הנכון דברים מתבהרים.
לומדת על ילדותי, ילדות של צמר גפן יחסי, לעומת ילדות של רבים פה, ילדות של מאבק יומיומי. ילדות של עוני, של רעב, ילדות של מחסור.

לפני מס' ימים הגיעה ג'ולייט למרכז הלידה. היא הגיעה בשש בבוקר והסתובבה במשך היום ברחבת המרכז. היא הייתה כה שקטה ולא נראית עד כדי שאפשר היה לשכוח על עצם לידתה הקרובה. יצאתי לקראתה לאחר ארוחת הצהריים. היא ישבה על פיסת דשא, ובקרבתה מלוות אותה אחותה ודודתה. ממש לידן, על הגדר שמפרידה בין מרכז הלידה לבית הרופאים נשמע ציוץ ציפורים. התבוננתי מעלה וראיתי קן ציפורים ובו גוזלים שקוראים לאימם. והיא אינה בקן. התבוננתי בג'ולייט והיה ברור לי שאותה קריאה נכונה גם לה ממש באותו רגע. הזמן הנכון להיכנס לחדר הלידה.
שעה קלה לאחר מכן, הייתי הראשונה לאחוז את ביתה הקטנה ולהושיט אותה לעבר אימה. המגע הראשוני הזה שמחזק בי כל פעם מחדש את הימצאותי במקום הנכון. חוויה של התרוממות גדולה. באותו יום ממש חזרתי לעבר אותו קן ציפורים. הפעם לא נשמע קול מכיוון הקן. האם קננה בקן ונראה שגוזליה מרגישים בטוחים. גם אותה ציפור יודעת היכן לקנן. ויותר מזה יודעת היכן בטוח לתת לביציה לבקוע.
כאשר יש בטחון אין צורך במילים. הבהירות פשוט קיימת. ואז גם יש שקט. שקט בטוח