שבוע אחר. יושבת בחצר של הבית בו גרה. הפעם בחרתי בפינה אחרת – לא זו שבד"כ יושבת בה. מולי מגרש הטניס של הרופא, אותו מגרש שעזרתי לבנות. ולצבוע. הוא נראה ממש אחרת היום. רחבת העפר התמלאה בשבוע האחרון בצמחייה ירקרקה, והסימונים בחלקם דהו. מראה של שחיקה.
חזרתי למראה ירוק יותר, נראה שהגשם הביא עימו צבעים חדשים, האוויר מרגיש גם אחרת. יש בי תחושה אחרת. תחושה של סיום.
שבתי אתמול מחופשה מדהימה בזנזיבר. חופשה עם חברה טובה וקרובה, דנה. חופשה שהתאפשרה לנו ביחד בזכות אוסף של נסיבות ורצף של חיים שהתמזגו ופשוט הגיעו. היה לי מושלם. הכול. דיוק מושלם. אותו דיוק שמרגישה שחיה אותו בחודשים האחרונים. דיוק שבתפילותיי מבקשת להמשיך ולחוות.
את הדרך לזנזיבר התחלתי השכם בבוקר, ממש כשהשחר עלה, ביום שישי לפני כעשרה ימים. עברתי בדרכי החוצה מן הכפר דרך המחלקה, להגיד שלום אחרון. מצאתי את נאקאטו שהייתה מיילדת הלילה ויחד עימה עוד קבוצת סטודנטים שהגיעו למס' שבועות התנסות במחלקה. הימים של לפני הנסיעה היו מלאים בסטודנטים רעבים ללידות, ימים שבהם לימדתי סטודנטים אודות העבודה היומיומית במחלקה. ימים שקיבלתי שוב ושוב חיזוקים על מקומי. נאקאטו ליוותה אותי לשער בית החולים, חיבוק אחרון לפני עזיבתי. תחושה של התרגשות מילאה אותי, לקראת המפגש המחודש עם זנזיבר ובעיקר לקראת המפגש עם דנה. תחושה נעימה שיש עוד עזרה במחלקה אפשרה לי לעזוב ביתר קלות.
את הדרך לשדה התעופה עשיתי בתחבורה ציבורית. התחבורה הציבורית באוגנדה מורכבת מאוטובוסים ובעיקר ממוניות שירות, אופנועים ואופניים. האוטובוסים יקרים יותר בד"כ וזמינים רק בערים הראשיות כך שלרוב אני מתניידת באמצעות אופנועים ומוניות שירות.
מוניות השירות הינם מיניבוסים ישנים ישנים מאוד, בשפה המקומית נקראים "מאטאטו" (Matatu ), רכבים עם 14 מקומות ישיבה. לכל רכב נהג וכרטיסן. הכרטיסן יושב ליד הדלת, תפקידו לאסוף ולהוריד נוסעים ולגבות כסף. יש לו שפה משותפת עם הנהג לסימוני עצירות, ולעיתים רבות כמעט כולו מחוץ לחלון הרכב כל הנסיעה וזאת כי הרכב עמוס ואין לו מקום ישיבה. אני נהנית להיכנס לאותו מאטאטו, בד"כ בוחרת בחוכמה את מקום מושבי שכן לרכבים אלו דוחסים מכל הבא ליד: אנשים, תינוקות, תרנגולים וציוד. כל נסיעה נפעמת מחדש לגלות שאפשר לדחוס יותר ויותר לתוך מאטאטו אחד… השיא שלי היה 21 אנשים. מעניין אם אשבור את השיא. לעיתים מוצאת ילד או תינוק על ברכיי. לעיתים גם תרנגולות….מוניות השירות יש להן תחנת התחלה ותחנת סיום. ובדרך, עוצרים בכל נקודה שבוחרים בה לרדת או לעלות. זה נחמד. לעצור רק כאשר יש צורך, ולא בתחנה קבועה מתוך הרגל….רוצה לסגל התנהגות דומה בחיים….
נסיעה במאטאטו לקמפלה. ומשם מאטאטו נוסף לתחנה המרכזית של אנטבה. מפגשים עם אנשים. רובם בדרכם ליום עבודה. ניחוחות של בוקר. ממשיכה את דרכי, כחמישה ק"מ נוספים, על אופנוע.
האופנועים נקראים "בודה-בודה" (Boda Boda ). אוגנדה מפוצצת בבודות. השם נגזר מכך שהאופנועים שימשו בעבר ככלי התניידות בין גבול אוגנדה-קניה, והנהגים היו צועקים border border ע"מ למצוא פרנסה.
מגיעה לשדה התעופה. מתמלאת בתחושה מוזרה. כזו של קצת חזרה לחיים הקודמים… מפגשים עם אנשים שונים. שונים מאותם אנשים שסובבת אותם בחודשים האחרונים. והתחושה מהר הופכת להיות נעימה. ולפתע מגלה שוב כמה נעים באותם חיים קודמים…בשדה התעופה כבר לא מרגישה שונה.
עולה על מטוס קטן. לא מבינה במטוסים להגיד איזה מטוס. אבל קטן. ומתחילה את דרכי לטנזניה. טיסה עם עצירות בדרך. המראה ונחיתה בקילימנג'ארו, ההר הגבוה באפריקה. ועוד המראה ועוד נחיתה. וממשיכה בהמראה נוספת ובנחיתה בזנזיבר. כמו הרבה דברים בחיי. שלבים שבדרך.
בדרכי החוצה משדה התעופה פוגשת בשלט עם כתב יד מוכר. מפגש עם דנה. חיבוק ארוך ארוך. כל כך צריכה את אותו מגע ואותו חיבוק. את אותו מפגש. מוציאה קול מול עיניים. מספרת לא רק לעצמי.

אנחנו מתמקמות בביקתה על הים. ולא מפסיקות לדבר. לא מפסיקה לספר. יומיים ראשונים של התרגשות גדולה. ואח"כ באה תשישות ועייפות. פתאום מבינה עד כמה פיזית אני עייפה, ומאפשרת לעצמי לנוח. ולצבור כוחות. ולהתאושש. וככל שעוברים הימים מרגישה שמצליחה להתבונן בעיניים קצת אחרות.
משכימה בבקרים. פוסעת לבדי בחוף. כמעט ולבדי בחוף. תחושת ראשוניות שכל כך אוהבת. קרובה קרובה למים. תפילה של בוקר. טבילה של בוקר. יושבת על החוף. מגע החול על גופי וברקע קולות הים, הגלים הקטנטנים שנשברים קרוב לחוף. הרוח מלטפת את עורי, לעיתים חודרת פנימה. קרני שמש ראשונות מחממות בנעימות וחודרות גם הן. נושמת את הים שכל כך אוהבת.
מצליחה להתבונן על החודשים האחרונים מן הצד. הזדמנות גדולה שבה יכולה להתנתק מן המציאות שיצרתי לעצמי ופשוט להתבונן. ולנשום את כל החדש. מצליחה לראות. בעיניים אחרות. ולהבין במעט. את המציאות החדשה שיצרתי לעצמי, את הגודל של אותה מציאות. מתבוננת על שינויים שכבר עשיתי. התחדשויות. בעצמי. אני חושבת שלראשונה מצליחה לראות דברים אחרת. צעדים קטנים וגם גדולים. צעדים שלי.
ימים שלמים על חוף הים. שיחות ארוכות. גם אל תוך הלילה. כל אחת והסיפור שלה. ובדרך כל כך הרבה השקות וחיבורים. של אנשים ושל חיים. מזכירות אחת לשנייה את כל אותם דברים שקצת נשכחו.
מרגישה מבורכת על ההזדמנות הגדולה להיות. מדברת לראשונה על מה שעושה ומה שעשיתי. מוציאה קול ולא רק רושמת. מספרת. משמעות רבה יש להגיד את הדברים. רוצה להגיד יותר.
נהנית לדבר ולשתף. במהלך אותם ימים מבינה עוד ועוד כמה גדול השינוי שעשיתי. מרגישה גם שמספרת לעצמי לא מעט. מרגישה שמצליחה להקשיב לעצמי בדרך קצת אחרת.
מקשיבה ואוהבת את מה ששומעת. שמחה מאוד על מה שיש. אוהבת את מה שיש.
מרגישה מבורכת על החברות הגדולה. על החיבור המדהים. על תחושת המושלמות. על הטורקיז והכחול והתכלת. על הירוק והצהוב. ועל כל יתר הצבעים הרבים שמגיעים ומתחלפים בכל רגע ורגע.
אוכלת אוכל. בריא. חלבונים, ירקות. דגים. אוכלת ירקות טריים. מתרגשת מטעם הטריות. ישנה על מזרון טוב. מקלחת ושירותים בחדר. טעימות של מציאות.
מציאות.
בחוף פגשנו בבחור צעיר מקומי. סוחר פרטי אומנות אפריקאיים. קצת התגלה עם הזמן כדו פרצופי, ועדיין למדתי ממנו.למדתי ממנו ששירה זוהי הפסגה הראשונה של הקילימנג'ארו. ושיש עוד שתיים יותר גבוהות. תמיד יש לאן לשאוף למעלה. למדתי ממנו על צניעות וענווה, על הכלה וקבלה של מה שמגיע. וגם למדתי ממנו על חוסר אותנטיות ועל חוסר הקשבה. על כמה חשוב לכבד מרחב של אחר.
בחוף פגשנו צעירה שוודית, בחורה לא יהודייה. מזכירה במראה ובאופי את מרינה מקסימיליאן בלומין. דוברת עברית שוטפת. פשוט מאז ומתמיד אהבה את השפה. היא אוהבת את הזמר המזרחי. ממנה למדתי על אותנטיות. ובעיקר על שימחה.
בחוף פגשנו הרבה את עצמנו. מפגשים מחזקים.
בחוף דנה סיפרה לי שסימן הלידה שיש לי על הגב נראה ממש כמו אישה אפריקאית. מדהים שהכתובת שלי הייתה תמיד על גבי….מעניין אם תמיד היה אפשר לראות אותה כך או רק מתוך מראה עיניים מסוימות…
בחוף פתחנו את היום עם הנץ החמה, וסיימנו ערב ערב עם שקיעות מדהימות. בחוף היו שמיים. שינויים של צבעים. ועננים. כל כך יפים. בחוף שיחקנו את משחקי העננים. דמיינו. הרבה. הרבה קלפים. ומוסיקה.
בחוף הייתה קשת מדהימה מקצה של ים לקצה שני. וירד גשם, גשם שמילא אותי בריחות ובתשוקות של התחלה. ושל אומץ.

לא הרבה קרה בחוף. ויחד עם זאת כל כך הרבה קרה.
הבנות. והכלה של מציאות.
מבינה שנכון לי לחזור הביתה בקרוב. עוד לא ממש יודעת לאן. ומתי. אבל מאוד נכון. לחזור להתחלות חדשות. רוצה לשוב הביתה.
מתגעגעת. בעיקר לאנשים. למשפחה. לחברים. מודה על האנשים בחיי.
מבינה שמה שקורה נכון לו לקרות. הכי פשוט לאפשר לדברים לקרות. והכי חשוב להאמין. באותם דברים. ובכל מה שקורה.
שבתי לכפר אתמול בערב. תחושת התרגשות גדולה מילאה אותי כאשר פסעתי על השביל שמוביל אל הבית בו אני גרה. התקבלתי בחיבוק גדול של מריה, האמא האפריקאית שלי פה, שסיפרה שהייתי חסרה ושיתפה בסיפורים רבים על השבוע שהיה. קצת הרגשתי כאילו שהייתי פה. יחד עם זה שבעצם לא הייתי. חג פורים וגם בא ומזכיר שאיש איש ופורו וגורלו. חזרתי שזופה מזנזיבר והרופא שאל אותי אם ניסיתי להתחפש לאוגנדית ולא הצלחתי. עניתי לו שכן. חג פורים היום. חג שמח.