מבינה ומקבלת תוקף בימים האחרונים שכל שצריך הוא לבקש. היש פשוט מזה? לבקש מתוך כוונה, ממקום של אמונה. אז דברים קורים. קורים לי.
מאז שבוע שעבר, מבקשת לידות.
הלידה הראשונה שליוויתי הייתה לידתה של גרייס. גרייס אישה-ילדה, נמוכת קומה וחייכנית, בעלת עיניים בוהקות וטובות, בת 18, הגיעה לביה"ח כשבועיים לפני הלידה וזאת מכיוון שגרה בכפר מרוחק ובחרה לשהות בביה"ח עד ללידתה. בבוקר הלידה, בדרכי ליחידה ראיתי את גרייס, כשמה כך היא מלאה בחסד, מסתובבת על הדשא מחוץ לחדר היולדות עטופה בבד ורדרד. מידי פעם נעצרת, חווה ציר בגבורה רבה, בשתיקה – ללא קול, מכונסת פנימה בתוך תוכה. אגלי זיעה מכסים את פניה. אימה מלווה אותה כל צעד וצעד תומכת ומחבקת. גרייס אינה דוברת אנגלית, שפתנו המשותפת הייתה שפת המגע והמבט. הנחתי עליה את ידיי והבטנו זו בעיני זו. עיניים מדברות, ידיים מדברות. לאחר כשעה העיניים אמרו שמשהו השתנה. ואחרי שהאם אמרה משהו בטון שנשמע קצת אחר, הבנתי שיש להיכנס לחדר הלידה.

חדר הלידה הינו חדר קטנטן, מכיל 2 מיטות לידה פשוטות, ישנות וחלודות עד מאוד שלהן כפי הנראה היסטוריה של אלפי יולדות ותינוקות. על האישה היולדת להביא עימה מביתה ניילון רחב שנפרש על המיטה ומאפשר שמירה על היגיינת החדר, גליל כותנה שישמש את האם כתחבושות הגיוניות לאחר הלידה, בדים לקבלת התינוק – אותם בדים שלאחר יציאת התינוק יעטפו אותו וישמשו אותו למחסה. בנוסף עליה להביא סדינים לעריכת המיטה בזמן שהייתה במחלקה ואוכל ושתייה: בד"כ קרובות המשפחה דואגות לבשל לאם הטרייה בגבולות ביה"ח, ולכבס את סדיניה ובגדיה – מה שהופך את המתחם למתחם נשי ופעיל.
הנוהג בלידה פעילה הינו להיכנס לחדר הלידה רק כאשר האם המיועדת בסוף שלב ראשון, לאחר שישנה פתיחה מלאה, ובזמן זה הצוות מתכונן לקראת הלידה: הוצאת ערכת לידה סטרילית הכוללת מספריים לניתוק חבל הטבור ולקשירתו וחוטים לקשירת חבל הטבור לאחר ניתוקו. בנוסף הניילון נפרש, בדי קבלת התינוק נפתחים ונערכים לקליטתו,  2 דליים מובאים מחדר הציוד: האחד ישמש לקליטת השלייה, והשני יקלוט כל דבר אחר שיש בו צורך, במהירות נעלי המיילדת מוסרים ובמקומם ננעלים מגפי פלסטיק עד הברכיים, וסינר פלסטיק ארוך מולבש על הבגדים.
המילה הראשונה שלמדתי בלוגונדו, השפה המקומית בחבל ארץ זו, הינה SINDIKA , משמעותה לדחוף. צוות המיילדות מאיץ ביולדת לדחוף את תינוקה החוצה – וזאת מתוך כוונה לסיים את תהליך הלידה במהירות אפשרית.
גרייס, נשכבה על המיטה, מתחתיה אותו ניילון ששימש אותה לכל הבדיקות עד לרגע הלידה, שקטה ומהוססת. נראה שגילה הצעיר, ולידתה הראשונה מעלים בה לא מעט פחדים. בעודה נשכבת, שק מי השפיר נראה מבצבץ החוצה – ואני נחפזת לחפש מיילדת פנויה. מצאתי את נוח, מיילד צעיר במחלקה שהגיע במהירות ובביטחון מלא התכונן לקראת הלידה. בו זמנית חזר ואמר את מילת הקסם "SINDIKA", בעיני מילה זו לא ממש קוסמת, אך המטרה הינה להוציא את התינוק במהירות האפשרית חי ובריא.
שק מי השפיר נבקע ע"י נוח, ולאחר מס' דקות ראש התינוק מבצבץ. ברגע זה, עוד טרם הספקתי להבין מה מתרחש, נוח מבצע אפיזיוטומיה,או במילים אחרות, חתך. לאחר מכן יסביר לי שמכיוון שזוהי לידה ראשונה הוא חש שללא חתיכתה יש סבירות גבוהה שתקרע בדרגה גבוהה. לא פשוט כלל וכלל לחזות במעשה זה. מעלה בי כעס על חילול המקום, מספריים מרושעות שחודרות וקורעות רקמה משמעותית עד מאוד, עם סבירות שישפיעו עליה שנים רבות אחרי כן. תוך כדי אני מספרת לנוח על החסרונות הרבים ומקווה בתוככי שיחשוב פעמיים לפני החתך הבא….
גרייס עודנה שקטה, מתמודדת באצילות. לרגע נזכרת בי, בגיל 18, מסיימת בגרויות, נוסעת לטייל בעולם ומתגייסת לצבא. עודני ילדה, תמימה, שובבית – והנה גרייס, שוכבת על המיטה ונהפכת לאם. מציאות כה שונה.
דקה לאחר מכן ראש התינוק כבר בחוץ, ודחיפה אחרונה – גרייס מחבקת אותי חזק, מפוחדת, אני מחייכת אליה ומלטפת אותה, והתינוקת יוצאת לעולם. תינוקת יפהפייה. תחושת קדושה ממלאת את החדר הקטן. חבל הטבור נחתך והתינוקת מועברת למיטה הצידית, שם מתבצעת קשירת חבל טבור בשלושה חוטים ייעודיים ועטיפתה של התינוקת בבדים שהוכנו מראש.
גרייס רגועה. נראה כי אינה מבינה שרק רגע קט קודם ילדה את ביתה הבכורה. תחושת התרגשות גדולה מלווה בלידת תינוקת בריאה, ובגילוי מין היילוד – שהרי אין סקירות לגילוי מוקדם.
דקות ספורות לאחר מכן גרייס יולדת את השלייה, שמועברת ישירות לדלי המיועד, ואף לא נבדקת. אנו עוזרים לגרייס להתנקות ולהתלבש, היא יורדת מהמיטה ופוסעת לכיוון חדר האשפוז שם תנוח ותכיר את בתה לראשונה.
הסבתא המאושרת קורנת מאושר ומלטפת אותי, ממש לא מרפה, ומוקירה בתודה.
לאחר הלידה, האם והתינוק שיצא לעולם, מחוברים כל הזמן. התינוק ישן עם האם במיטתה. במונחים שלנו: ביות סופר מלא. אין תינוקיה, וגם אין עריסות. אין צמידי זיהוי. אין רופא ילדים. צוות המיילדות יסייעו לאם בהנקה במידת הצורך, ולרוב אין פה צורך שכזה. במידה ויש בעיה רפואית עם התינוק, המיילדות יטפלו בו. במידה ויש צורך, הרופא היחיד בביה"ח, שעושה פחות או יותר הכול – כולל ניתוחים, יגיע לבדוק אותו.
ברגע סיום הלידה מתחיל תהליך הניקיון: קרצוף רצפות, ניקוי מיטה, ריקון הדליים במקום המיועד – הרי זהו בור עמוק, שנמצא מחוץ לחדר, ברחבת המדשאה, רחבת בטון קטנה שלה פתח כבד עד מאוד, ואליה מועברים השליות ושאר הדברים.
בתרבויות רבות נחשבת השלייה כמקור ריפוי ופריון רב עצמה. בעודי מטמינה את השלייה, אני חושבת על סגולותיה הרבות של השלייה, ועל העוצמה הגדולה שיש בקבירתן של כל השליות באדמה הצמודה לחדר הלידה.
בחיפושיי מצאתי כי בתלמוד הירושלמי נאמר על השלייה המנהג הבא: "טומנין אותו בארץ כדי ליתן עירבון לארץ "  – אדם בא מן האדמה ובמותו שב לאדמה. השליה יצאה מן האישה, טומנים אותה כעירבון שעתידה האדמה לקבל את יתר הגוף במלואו. אמנם הקבירה פה לא נעשית ישירות באדמה, אלא בבטן האדמה, בחלל עמוק, ועדיין אני שמחה על כך שתרמתי בקצת על עירבונה לעתיד של גרייס.
אני ניגשת לגרייס ולבתה הקטנה, וללא שפת דיבור משותפת מרגישה שפה עמוקה אחרת שנוצרה ב-4 לנובמבר, שפה משותפת של שתינו, שפת הלב.
מאז, עבר שבוע, נכחתי וליוויתי עוד מס' לידות, כאלו משמחות ואחרות פחות, ארוכות ומהירות, רובן לידות טבעיות, ועוד אחת נוספת של ניתוח קיסרי. יודעת גם לשים לעצמי גבולות, ובלידה של תאומים, שלא בין החיים, יצאתי מן החדר בעת בצבוץ ראש התינוק הראשון. הרגיש לי מוקדם מידי להיות נוכחת.
המונח "התערבויות בלידה" אינו ניכר פה, היולדות עושות מה שאומרים להן לעשות, אין פה שאלות ואין הסברים, לא מבקשים את רשותה של היולדת בפרוצדורות שנעשות – התחושה של היולדות, שניכרת בי, היא של הישרדות: כל מה שמתבצע יש בו צורך. נשים בוחרות ללדת בביה"ח, ולא בבית, בכדי לשרוד ובכדי שצאצאיהן ישרדו. מקור הידע בקרב רוב הנשים הינו דל: אין חינוך והדרכות לקראת הלידות. יש לי פה דברים רבים לתרום.
בשיחה עם אחת המיילדות הצעירות על אפידורל נוכחתי לדעת שאינה מכירה את המונח כלל. היא הייתה מופתעת מהרעיון שאפשר גם ללדת בצורה זו. ואני נפעמתי מהפשטות והחיבור החזק לטבע האישה וטבע הלידה במקום בו אני נמצאת. גוף האישה נועד ללדת.
יום שישי, נרות השבת דולקים, אני גדושה בחוויות, חוויות של לידה, של חיים חדשים, חוויות של בדיקות, חיסונים, ואבחונים של נשים ותינוקות. אני נוגעת בהרבה נשים, עושה את הדבר שאוהבת לעשות, פשוט להניח ידיים על בטן כהה ויפה, ולהקשיב.
ויחד עם זאת, מתמודדת לא מעט עם תינוקות שלא בחיים, עם אמהות שבאות ללדת תינוק שייקבר זמן קצר לאחר מכן. אותן אמהות ששוכבות במיטות צמודות לאמהות עם תינוקות חיים. בתחילה קצת הרגיש לי חוסר רגישות, ואז למדתי מהצוות שנשים מקבלות את מה שמגיע, וחלק מהנורמה היומיומית היא לעיתים לחזור לבית בכפר עם תינוק מכוסה, שלא בחיים.
אני מתעוררת בבקרים עם תשוקה עזה ליום שמגיע ולמה שמביא עימו. אני לומדת כל הזמן, בקצב מסחרר, לומדת על העולם הקסום של הלידות. ולאיטי, בקצב הנכון, מלמדת את הצוות ומרחיבה ואף לו במעט, נדבך של אותו עולם קסום.
השבוע הגיעה תרנגולת לחדר הטיפולים. תרנגולות מסתובבות חופשיות ברחבי ביה"ח. היא נכנסה בביטחון רב לחדר, פסעה לפינה מוכרת, הטילה את ביציה. ועזבה את החדר. גם היא יודעת לאן צריך להגיע להטלה. ההבדל היחידי הוא שבמקרה זה לא הייתה מאושרת יותר מהארייט, מיילדת משמרת הלילה, שניגשה אל הביצים, נטלה אותם, הכניסה לכיסה, ופנטזה על ארוחת צהריים משובחת. מעניין מה יביא עימו שבוע הבא…?