שבוע נוסף חלף לו, שבוע של שיגרת לידות בבית החולים, שבוע של ריחות חדשים, וסיומת מתקתקה של סוף שבוע בשמורת הטבעMurchison Falls, שמורת טבע מרוחקת כחמש שעות נסיעה צפונה מהכפר בו אני מתגוררת, הגדולה בשמורות הטבע באוגנדה. השמורה סובבת את חלקו הקטן של נהר הנילוס, הנהר הארוך ביותר בעולם, באורך של כ-6700 ק"מ, ומתגוררים בה דיירי קבע רבים ביניהם: ג'ירפות, פילים, היפופוטמים, באפולו, תנינים, זנים רבים של ציפורים ועוד חיות נוספות. רוחב הערוץ באזור המפל שדרכו הנילוס עובר הוא 6 מטר בלבד, מה שכפי הנראה, יוצר את עוצמת זרימת המים הטבעית במפלים לחזקה ביותר בעולם.
הישיבה על הגדה העליונה של המפלים, הפעילה בי את כל חושיי בעוצמות רבות – קולות המים החזקים, מראה הזרימה הפראית, ריחות המים והצמחייה, ותחושת המים שמשפריצים לכל עבר – כל אלו העיפו אותי למקום גבוה, מקום בו אני מחוברת לעצמי ולטבע הסובב אותי, מקום שלו ושקט, מקום שמבין ומקבל את מקומי: עד כמה אנו בני האדם קטנים ביחס לאיתני הטבע, עד כמה אנו פגיעים, ואנו רק חלק קטנטן מאותו עולם שבו אנו חיים.
יש לי בבית אוסף היפופוטמים. בארץ יש לי פסלים של היפופוטמים בכל מיני גדלים, מכל מיני חומרים, כאלו שקיבלתי ורכשתי במשך השנים מכל מיני מקומות בעולם. במשך השנים ביקרתי במספר שמורות טבע ותמיד אני נפעמת מאותה חיה.
מאז היותי צעירה תמיד נמשכתי לחיה הזו. לא ממש יודעת להסביר את זה. אולי כי גם הם כ"כ אוהבים מים כמוני. אולי מפני שהם חיים בקבוצות ולא לבד, ואולי גם כי הם צמחוניים…..
ההיפופוטם ידועה כחיה מאוד מסוכנת לאדם, שהורגת לא מעט אנשים כל שנה, בד"כ כאשר מפריעים לה בגישתה למים. לעיתים גם כאשר רעבה.
ניתן לזהות נקבות, לאחר לידה, ע"י עמוד שידרה בולט – תופעה שמתרחשת בעת המלטה ומשנה את המבנה הגרמי של הנקבה.אני נהנית תמיד להתבונן בהיפופוטמים, כאשר הם במים וגם על היבשה, לבחון את השבטיות שלהם, את הזכרים והנקבות, את הגורים – את התקשורת ביניהם, אוהבת את יכולת הצלילה שלהם והשהייה מתחת למים, ואף מקנאה בהם על יכולת זו. מעניין אותי תמיד לדעת מה קורה להם שם למטה, מתחת לפני המים, בעודם מתמסרים לשקט הזה. נותן לי תזכורת לגבי אותם דברים שאנו יודעים שקורים אך אינם מבינים אותם.

יום שישי בערב, אנו יושבים במסעדה של אתר הנופש שבו אנו לנים באוהלים, קבוצת אנשים ממקומות שונים בעולם, המשותף לכולנו היא הכמיהה הגדולה לאפריקה, רובנו מתנדבים באוגנדה, חלקנו תיירים. אנו שותים ואוכלים בהנאה בעוד המלצר החביב מגיע, ובחיוך נבוך מבקש מאיתנו להיות ערניים כאשר אנו בדרכנו לאוהלים וזאת מכיוון שהיפופוטם מסתובב במאהל. הוא מחייך, כולנו צוחקים – רובינו חושבים לעצמנו שכנראה אותו מלצר גם הוא שתה מנת אלכוהול מכובדת והוא משתעשע עימנו… אני שואלת אותו אם הוא רציני, והוא אומר לנו לבוא אחריו. אנו פוסעים כעשרה צעדים לעבר המאהל ולמולנו עומד היפופוטם גדול ומרחרח את העשב. מיותר לציין שהוא מרחרח את העשב ממש צמוד לאוהל שלי. אני משפשפת את עיני, מאמינה ולא מאמינה בו זמנית למראה עיני: היפופוטם גדול, משקל גופו מעל לטון, מרחרח את האוהל שלי. האם יש בי ריח מזמין היפופוטמים חשבתי לעצמי, אני בחצי חיוך מהנהנת לעבר המלצר ומבפנים קפואה לגמרי. באותו רגע ממש הבנתי את נוכחות עששיות הנפט הרבות ליד האוהלים: ריח הנפט מרחיק את ההיפופוטמים ובנוסף מי שמעז ויוצא באמצע הלילה מהאוהל, חייב שיהיה לו תאורה לצדו. איזה יופי שאפשר לנצל את חוש הריח לטובתנו. כל שצריך הוא להיות ערני.
ערנות היא מילת מפתח בחיי. ככל שיותר ערנית לעצמי ולסובב אותי, לחושיי ולחושיהם של אחרים, אני מדויקת יותר.
השבוע שזה עכשיו הסתיים, התחיל ביום של שרשרת לידות טבעיות. ממש אחת לאחר השנייה, החל מהבוקר, בעודי מגיעה לבית החולים, פוגשת בחדר הלידה בהארייט, בת 23, לידה רביעית, היא כולה מכוונת ללידתה, שיערה הפרוע מעיד על השעות האחרונות – אותן שעות ליל שבילתה בערנות גמורה. פטרישיה, ובשמה הבוגנדי, נאקאטו, מיילדת מדהימה שאני והיא נקשרנו עד מאוד, נערכת ללידה. יש בי ובנאקאטו מן המשותף: שתינו תאומות, האמהות של שתינו אחיות בתחום המיילדות. יש בנאקאטו אמת שזוהרת מעיניה, היא מתנהלת מליבה, היא טובת לב ונעימה. אמנם יותר מעשר שנים מבדילות בינינו, ועם זאת הצלחנו בזמן קצר מאוד למצוא שפה משותפת, ואנו מאוד נהנות זו מחברתה של זו.
תוך שעה, הארייט יולדת את בנה הרביעי, אני מקבלת לידי את התינוק הגדול, 4.5 ק"ג, ולאחר טיפול בחבל הטבור ועטיפתו מושיטה לה את בנה שזה עתה נולד. בהמשך, נאקאטו ואני ממשיכות ללידה הבאה – רות, בת 30, לידה שישית. כבר ב-12:00 בצהריים התקדמה מאוד, ומעט אחרי 15:00 נראה היה שהצירים מתעכבים לבוא. בעוד נאקאטו מחברת אותה לפיטוצין, שהוא האוקסיטוצין הסינטטי, מגיעה לחדר הלידה גרטרוד, בת 18, לידה ראשונה, כבר מחמש בבוקר בצירים, ובקלילות ובמהירות, יולדת תינוקת מתוקה וקטנטנה. עצם לידתה של גרטרוד בחדר הלידה, שמכיל 2 מיטות צמודות, המופרדות בחצי וילון, בכי התינוקות וקולות הלידה, גורמים לרות לצירים חזקים ושעה קלה לאחר מכן יולדת את בנה השישי. יום מדהים של לידות, של הכנות לקראת לידות, של ניקיונות לאחר לידות. שבוע שהתחיל עם הרבה אנרגיות חדשות ורעננות.
המשך השבוע הביא עימו את פרוסי. פרוסי, בת 22, הגיעה למחלקה כבר ביום שני בצהריים עם צירי לידה, ללא סימני לידה מוקדמים. 24 שעות לאחר מכן החלו להגיע סימנים נוספים, ובצהרי רביעי נראה שפרוסי מוכנה ללידה. היא עברה כ-48 שעות, כמעט ללא שינה, היא עייפה וכאובה. אני ונאקאטו, נמצאות עימה בחדר הלידה. כבר בשעה  10:30 ישנה פתיחה מלאה, עם כי נראה שהצירים מבוששים להגיע. פרוסי כאובה ומוטרדת. היא אומרת לנו כל הזמן שהתינוק מסרב לבוא. לאחר כשעה, נאקאטו מחברת אותה לפיטוצין, והלידה לא נראית באופק. אני נמצאת עם פרוסי לבדנו בחדר. פרוסי נאחזת במגע שלי. מגיע ציר והידיים שלי מושטות לעברה. אני מקפידה על מגע מלא בגבה, לעיתים גם בבטנה התחתונה. לפרוסי ריח גוף חזק מאוד. ריח של חמיצות וחריפות בו זמנית, היא נתלית עליי, מניחה את ראשה, ומרגיש לי שעצם היותי מקל עליה בצורה משמעותית. כאשר הציר חולף היא מרפה, אני מרפה. היא חוזרת ואומרת: "I feel bad, so so bad", וכאשר אני מניחה עליה את זרועותיי היא שבה ואומרת " I feel good, so so good"  . תחושה מדהימה של קפיצות מקצה לקצה. בו זמנית, הצוות מזעיק את הרופא, ונראה שאין מנוס מניתוח: מסיבה כלשהי התינוק מסרב לצאת. אני נמצאת עם פרוסי כחמש שעות. גופי אט אט מקבל את ריח גופה החריף והחמוץ. אני ערנית להבין שהריח אומר הכול – החל מהעובדה שפרוסי בלידה כבר ימים, וכלה בזה שכנראה אכן משהו לא כשורה, חמיצות כסימן לקלקול.
בשעה 15:00 פרוסי מוכנסת לחדר הניתוח. אני נכנסת איתה. משהו בי מרגיש שהיא רגועה, גם מעצם היותי עימה. היא מורדמת, ובניתוח התינוק נשלף מעימה. אכן, מנח התינוק היה בעייתי ולכן הלידה נתקעה. ריח החמיצות לא עוזב אותי עד בוקר למחרת. אני נותנת לו פשוט להיות, ומקשיבה. מס' שעות לאחר הניתוח אני מגיעה לראות את פרוסי. פרוסי, כאובה, מחייכת לעברי ולוחשת מילות הודיה. אני שמחה כ"כ שהייתי שם איתה ומרגישה שהיא לימדה אותי לא מעט באותו יום 17.11.2010, יומולדת לשתי חברות יקרות וטובות, נועה ומירי, יום הולדת לבנה של פרוסי, יום מיוחד לעוד רבים אחרים.

חזרתי מסוף שבוע, הנחתי את חפצי בחדרי, ובדרכי למחלקה פגשתי באישה מיוחדת ומעניינת, היא עובדת במרכז אמאוס – מרכז שמשלב טיפולים פסיכולוגים ורוחניים, בהלך הדת הנוצרית הקתולית. שוחחנו ארוכות על הגישה ההוליסטית לריפוי, ועל הגישות השונות והמשיקות בחיינו לטיפול. בהמשך השיחה היא גילתה שאני יהודייה. באותו רגע עיניה נצצו ובהקו. היא חייכה חיוך ארוך הנהנה בראשה ואמרה לי כך: "אני מודה לאלוהים על שפגשתי בך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת את כל העם היהודי. אתם הראשונים, מכם נוצרו כל החיים. אתם העם הנבחר. Jesus הגיע מתוככם. בזכותכם אנו חיים" היא המשיכה ואמרה "אל תשכחי לעולם שאותך בחר אלוהים". היא הזמינה אותי לבקר אותה במרכז והמשיכה לדרכה.
בעודי חושבת על מילותיה, המשכתי גם אני בדרכי למחלקה – לראות את פרוסי ולראות את צוות המיילדות שהיו חסרות לי עד מאוד. המפגש עם פרוסי ובנה הקטן היה מרגש עד מאוד. המשכתי לחדר הצוות וגיליתי בחדר האשפוז הפרטי את ג'נט המיילדת, מאושפזת לאחר שאובחנה עם מלריה, מחוברת לנוזלים, ואת נאקאטו והאדיג'ה, המיילדות לצידה. אווירה נעימה באוויר, נאקאטו, ללא צמותיה הקבועות, מפרקת את צמותיה של האדיג'ה.
שיערן של רוב הנשים באוגנדה כמעט ואינו צומח, יש להן שיער קצרצר ודליל, ורובן קונות שיער סינטטי, ומחברות לראשן:  צמות/ תסרוקות אסופות או פזורות/ שיער קצר אן ארוך.
פעם במס' שבועות יש לחדש תסרוקת – מלאכה ארוכה שגוזלת זמן וכסף לא מבוטלים.
אני ניגשת להאדיג'ה ומצטרפת למלאכת פירוק השיער הסינטטי, הן מקבלות אותי בחיוך ומספרות שהתגעגעו אליי מאוד. אני מהנהנת ומרגישה שחזרתי הביתה.

ריח לידתה של פרוסי, ריח מי המפלים, ריח ההיפופוטמים – ריחות עזים ממלאים אותי עתה, ויודעת להגיד שריחות אומרים ומספרים הרבה, כל שנותר הוא להקשיב להם.