אני פוסעת בדרכי מהבית בו אני מתגוררת (בתמונה למעלה) לכיוון המחלקה, מרחק של כ-2 דקות הליכה. צועדת על כרי דשא עם לחלוחית של בוקר ועל דרך לא סלולה עם ניחוח אדמה רטובה, שאריות של לילה.
בדרכי, ליד חדר האשפוז קבוצות קבוצות של נשים: אמהות לאחר לידה, אמהות לפני לידה, קרובות משפחה, מכרות, חברות. כאלו שיושבות על הדשא, אחרות שמתקהלות על השביל, קבוצה נוספת על ספסל.
כל קבוצה, חלק משבט, מאותה קהילה עצמאית, בעלת שפה ותרבות משותפת, החיה באותה יחידה גיאוגרפית. אותה קהילה היא בעלת מנהגים משותפים, מנהגי חיים ומוות, מנהגי שמחות ואבלות.
פרץ של שבטיות באוויר. אני מרגישה חזק כל כך את השבטיות: את הקשר העז בתוככי כל קבוצה, את הכוח העצום השורר במפגש השבטי, בחיבוק השבטי.
ואני לבדי, בין אותן קבוצות, אותם שבטים, נעה ונדה מקבוצה לקבוצה, משבט לשבט.
עשרות רבות של שבטים מפוזרים בשטחה של אוגנדה, המחולקת לחמישה אזורים עיקריים: צפון, דרום, מזרח, מערב ומרכז. הכפר שבו אני מתגוררת נמצא באזור המרכז, הקרוי איזור בוגאנדה, ע"ש שבט הבאגאנדה (Baganda), השבט הגדול באיזור, דוברי שפת לוגונדה. לבאגאנדים גאווה בשבטם, והם שמחים לקבל חברים חדשים לשבטם, הם מאמינים שהנם שבט עליון ולרוב ירגישו עליונות מול שבטים שכנים. הם בד"כ מנומסים, ואף ניתן לראות נשים כורעות ברך כסימן של כבוד בעת שמברכות לשלום.
שבט נוסף, שנשים רבות המשתייכות לו מגיעות ללדת בכפר, הנו שבט הבאהימה (Bahima), המתאפיין באנשים גבוהים ויפים, מבוססים כלכלית, המתקיימים מעדרי פרות וכבשים ומתעשיית החלב והגי (חמאה). הנשים מאופיינות בגוף שמן עד מאוד, ידועות כרובצות על הקרקע רוב היום ואוכלות כמות גדולה של חלב וחמאה.
בימים אלו יש מבנות שבט הבאהימה הנמצאות במחלקה וממתינות ללידתן. יש להן עץ גדול וקבוע שיושבות תחתיו ורובצות רוב היום. פניהן יפות וקורנות, יופי מיוחד עד מאוד. גופן השמן מקשה עליהן את הליכתן. לפני כשבוע אחת הנשים ילדה לידה טבעית, ומכובד משקלה, מיטת הלידה נשברה. מס' ימים לאחר מכן, הוכנסה לניתוח קיסרי דחוף אישה אחרת שלידתה לא התקדמה – התינוקת שהוצאה מרחמה שקלה 6.2 (!!!) ק"ג. ללא ספק התינוקת בת יומה הגדולה ביותר שראיתי והחזקתי עד היום.
בחדר האשפוז נוצר ומתהווה שבט חדש של נשים, נשים יולדות, נשים הריוניות, נשים חולות וכל מלוותיהן. ימי אשפוז ארוכים מביאים איתם קשרים חדשים ורעות חזקה בין המשתכנות, עד כדי עזרה וליווי לאם ולתינוקה החדש: הכנת אוכל, רחצה ולינה משותפת.
אני פוסעת לבדי בין קבוצת הנשים, נעצרת לעיתים, מתקבלת בברכות ושמחה. לעיתים מרגישה חלק מן השבט החדש שנוצר. לעיתים לא. לי אין שבט, אני לא חלק מקבוצה פה, אני לבנת עור, דוברת שפה שונה משפתם. תחושת לבד– לא לבד ממלאה אותי. תחושה שמלווה אותי פה בשהותי בשבועות האחרונים. מביאה איתה לא מעט התמודדויות, מעלה רגשות, מאפשרת לי היכרות מחודשת עם עצמי – נוגעת במקומות חבויים וגם כאלו שפחות, מתזכרת ומקרבת אותי אל עצמי.
השבוע שחלף הפגיש אותי עם הלבד של אלו שעוד לא הספיקו לנשום, ואף לא נשימה אחת. אלו שנשמו מספר נשימות בודדות והמשיכו למקום אחר. שבוע שנתן פרספקטיבה לתחושת הלבד.
יום שני אחה"צ, אסתר מגיעה למחלקה, היא נכנסת לחדר הטיפולים ובקול חלש, מבויש ומבוהל מספרת: "היד שלו משתלשלת החוצה". ליבי דופק – והצוות רגוע ונינוח, באיטיות מבקשים מאסתר להגיע לחדר הלידה. אסתר נשכבת על גבה, מפשילה את שמלתה – ואכן, יד קטנטנה אוחזת בשפתיה של האם, כאילו מסרבת להיפרד מן הרחם החמים והנינוח. דופק העובר עודנו מורגש. נשימתי נעתקת, חוסר אויר ממלא את גופי. מבקשת מבפנים לפעול. למהר. והצוות נינוח, רגוע, אף מצחקק למראה היד הזעירה. הצוות צוחק ומצחקק לרוב בשגרת היום, בין אם במקרים משמחים וכלה גם במקרים פחות משמחים. מרגיש שכך מצליחים להתמודד עם כל מה שמגיע…
אסתר חלתה במלריה במהלך הריונה, כנראה מה שהוביל לתחילתה של לידה מורכבת טרם זמנה, עוד לא בחודש השביעי להריונה. הצוות כבר קבע את גורלה וגורל תינוקה. אין סיבה להזעיק אותה לחדר הניתוח – העובר גם כך לא ישרוד, וכפי שמסבירים לי, עדיף שלא ישרוד בתנאים שכאלו. חושבת לעצמי, אילו רק היינו בארץ…אילו רק אפשר היה למצוא מטה קסמים שבעזרתו נגיע למקום שבו אותו עובר-תינוק יוכל לשרוד…חוזרת למציאות במהרה, ומנסה לעכל את המראה…
יותר מאוחר באותו ערב חוזרת לחדר הלידה, לבדוק מה שלום אסתר. אני מוצאת אותה שוכבת על גבה, באותה תנוחה שהייתה בה לפני מס' שעות. היא לבדה. הפעם כף יד התינוק הייתה מושטת ופתוחה, משהו בי הרגיש מבפנים שיד זו זועקת לעזרה, מחפשת ישועה. אני נשארת בחדר עם אסתר. מבקשת להושיט את אותה עזרה שהיד הקטנטונת והאצבעות הזעירות מבקשות.
בהתייעצות עם המיילדת הוחלט להזעיק את הרופא, לאחר שלא נראית התקדמות מזה מספר שעות. ד"ר ג'וד נכנס לחדר הלידה, ומחליט לבצע מספר מניפולציות ידניות בכדי לנסות ולהימנע מניתוח. אסתר כאובה, תחושת כאב אופפת את החדר. ומס' דקות לאחר מכן, נפלט תינוק קטנטן, בעל צבע  טרי של מוות. התבוננתי ארוכות בתינוק הקטנטן, שטרם הצליח להתפתח ולהבשיל. ייצור חסר אונים, חסר חיים. עטפתי אותו בבדיה של האם, והנחתי אותו בפינת החדר. נגיעתי הראשונה במוות בחדר לידה. מציאות יומיומית, חלק משיגרת העבודה פה.
יום שני בבוקר, במחלקה מאושפזת דבורה, שהגיעה במשך הלילה עם תלונות על כאב חד וחזק מאוד בבטן תחתונה. היא מתפתלת מכאבים, נראית סובלת עד מאוד. דבורה בשבוע שמיני להריונה. אני ניגשת אליה ומניחה את כף ידי על מצחה, רוצה להרגיש אותה. חום גופה מורגש, ויותר מזה חום אחר מורגש. אני מסירה את כף ידי ממצחה, ומרגישה שריפה ובערה חזקה מכף ידי – שורש כף ידי לוהט, משהו מרגיש מאוד לא טוב. אני מנסה להפטר מאותה אנרגיה של דבורה שאחזה בי ואיני מצליחה. שוטפת את ידי במים זורמים, בסבון, והתחושה לא עוזבת אותי. לאחר מס' שעות דבורה מובהלת לחדר הניתוח בעקבות ממצא של ציסטה בשחלה, ציסטה שלאחר הוצאתה תתברר כגדולה מאוד במידותיה – מעל 10 ס"מ * 3 ס"מ. אני יושבת בחדר סמוך לחדר הניתוח וידי בוערת. אני מנסה לגרום לתחושה ללכת, מתחברת לאותו מקום של כאב ומנסה להרפות אותו ובו זמנית מתפללת לשלומה של דבורה. אני שומעת מהחדר הסמוך התרחשויות. לאחר כשעה התחושה עוזבת את ידי. יותר מאוחר מספרים לי שכמעט ואיבדו את דבורה, באותם רגעים שידי צרבה לי עד מאוד, מצבה של דבורה התדרדר על שולחן הניתוחים ובדרך של נס היא התייצבה.
אני מאמינה בניסים. באותו יום שני קרה נס.
המשך השבוע, יום רביעי, מתחיל בלידה של בוקר, לידה של תינוקת יפה ובריאה. דרך נפלאה לבוקר חדש, בוקר שעוד יביא עימו התרחשויות… ואז היא הגיעה בשעה 11:00 רכובה על אופנוע, היא מדממת בשטף של ברז מים. אנו רצים לעברה עם כיסא גלגלים ומפנים אותה לחדר הלידה. היא מספרת שהיא בחודש השביעי להריונה, נושאת ברחמה תאומים, ושהחלה לדמם בשעות הבוקר. היא מעורפלת מרוב כמויות הדם שאיבדה. חדר הלידה הופך בדקות למראות של שדה קרב. היא מובהלת לחדר הניתוח, סובלת מהפרדות שלייה. התאומים הוצאו נושמים מגופה, שני בנים – האחד שוקל מעט יותר מקילו אחד. השני קטנטן למדי. הם נושמים. אני מתבוננת בהם, והם מועברים לחדר צידי, ומוכנסים שניהם ביחד לאינקובאטור. אחת המיילדות הפעילה אותו והניחה אותם שם. אני עומדת מספר דקות לידם, הם הושארו לבדם, ואינני רוצה לנטוש אותם שם לבד. הסבתא מגיעה, היא מתבוננת בהם, מבט של כאב בעיניה, ועוזבת את החדר. אני מבינה שגם גזר דינם שלהם כבר נקבע.
שורף לי מבפנים. תחושת חוסר אונים. אני נמצאת איתם עוד קצת בחדר, שולחת ברכת דרך צלחה לנשמות של אותם זאטוטים, ונרתמת למשימת הניקיון וטשטוש העדויות המפוזרות בכל עבר.
שעה לאחר מכן, הארייט המיילדת קוראת לי לבוא לבדוק את השניים איתה. אנו מתקרבות אליהם, אני מושיטה את ידי, נוגעת בהם. חום גופם קריר למדי. הם לא נושמים. הארייט אומרת בקלילות שהם מתים, ויש לקחת אותם למשטח בחדר הבדיקות. אני עוד בולעת את רוקי בכבדות ומנסה לעכל את המראה והתחושות, והיא כבר איתם, פוסעת. אני נשארת מאחור, יש בי צורך לקצב אחר.
דקות עוברות האב הטרי מגיע ע"מ לאסוף את בניו שטרם הכיר. הארייט משיגה מבית המרקחת קופסת קרטון, ומעבירה אותה לידי בכדי שאשלים את המשימה. אני קוראת לאב לבוא איתי למשטח היכן שבניו מונחים. שואלת אותו אם רוצה לראות אותם, הוא מהנהן. אני בעדינות משחררת אותם מעטיפתם. הוא ממשיך ומהנהן. אני מתבוננת בעיניו העצובות וחובקת אותו דרך מבטי. הוא מודה לי במבטו. אני מרפדת את קופסת הקרטון, ומניחה את בניו הקטנטנים, זה ליד זה, עטופים ומכוסים. אני עורמת עוד מס' בדים וסדינים מעל גופותיהם הרכות, וסוגרת בזהירות את הקופסה. הוא נושם בכבדות, נוטל אותם, מניח על אופנועו, ולוקח אותם לקבורה בכפרו. אני מתבוננת בו נוסע. טפטוף של גשם מורגש לפתע, גם השמים נפרדים…
אני עומדת מחוץ למחלקה, מרגישה חלק מסרט גדול ועצוב…קופסת הקרטון שבה נמצאים שני בניו קצת מרגישה לי כמו אריזת תפ"א, הלוואי ויכולתי אחרת…
היום עובר והחושך מגיע, לאחר מס' שעות החשמל איננו. אני יושבת בחדרי, החושך מביא עימו התמודדויות ושקט – חושבת על הימים שעברו, על היד הקטנה שקראה לעזרה, על דבורה ועל כף ידי, על שני התאומים שנפחו נשמתם עוד טרם הספיקו לפקוח את עינם. ויחד עם זאת נזכרת גם בלידה המשמחת שהייתה ממש באותו בוקר.
מפגשים עם המוות, ובאותה נשימה גם מפגשים עם החיים. קפיצות בין קצוות. מתרחבת ומתכווצת בו זמנית.
אני מודה על כל ההזדמנויות שמגיעות ועל האפשרות הגדולה שלי לחוות ולתרום מעצמי, לחוות ולגדול. הפשטות וחיי הבראשית מביאים איתם קצוות לכאן ולכאן ואיתם התמודדויות רגשיות לכאן ולכאן. אני משתדלת לזכור להקשיב למה שנכון לי, במגבלות האפשר.
החושך מביא עימו תחושת לבדות גדולה, ויחד איתה גם תחושת שבטיות, אותה אחת מחדר האשפוז המרוחק מחדרי כמרחק של 2 דקות הליכה.