שמונה ימים של חג שהביא עימו אור הסתיימו זה עתה, ימים שלכבודם הכנתי חנוכייה אוגנדית אותנטית, בסיסה חתיכת עץ, שנתרמה מנגריה בכפר, עטופה בעלה בננה רחב. הכנים שלה וגם השמש הנם מכסים של תרופות שצוות המיילדות שמר בשבילי. כשבועיים לפני החג, ביקשתי מהם לשמור לי מספר מכסים לאחר שיסיימו את השימוש בתרופות, כשפתחתי את המגירה שבה נשמרו, גלשו עשרות רבות של מכסים. ואכן, גם צוות המיילדות, הנוצריות, בב"ח הנוצרי, היה שותף פעיל בהכנות לחג.
ימים שבהם חגגתי את החג בהדלקת נרות, בהכנת לביבות וסופגניות, במשתה ובחגיגת החג עם צוות העובדים, שלראשונה שמעו את המילה "חנוכה" והיו סקרנים עד מאוד להבין את סיפור החג ומשמעותו. שליחות גדולה מאוד בשבילי ללמד ולהרחיב את ידיעתם אודות החג. ימים שבהם ביליתי בנסיעה ושהייה עם הקהילה היהודית. ימים שבהם משפט החג השגור "נס גדול היה פה" הנו מדויק עד מאוד.

נר ראשון של חנוכה. יום חמישי, שני לדצמבר. המחלקה בתפוסה מלאה, נשים רבות ממתינות ללדת, נשים אחרות, בהריון, מופיעות עם מחלות ומחושים. אנו עסוקים עד מאוד. בסביבות עשר בבוקר, בעודי כותבת מכתבי שחרור מאשפוז, ישנה התרחשות בחדר לידה. הרופא ממהר להיכנס ולצאת, תנועת מיילדות פנימה והחוצה. אני מבינה שמשהו אינו כשורה. לאחר מספר דקות נאמר לי שהיולדת שנמצאת זה עתה בחדר לידה סובלת מצניחת חבל טבור.
צניחת חבל טבור הינה תופעה נדירה ביותר, בסיכוי של פחות מ-0.5% להתרחש (אני חושבת שמדובר על האחוז בקרב העולם המערבי. איני יודעת מהו האחוז המדויק באפריקה) שבה חבל הטבור משתלשל וקודם ליציאת התינוק מן הרחם. לחץ הצירים וראשו של התינוק עלולים לפגוע בזרימת החמצן והדם בחבל הטבור ולגרום לפגיעה קשה ואף למות העובר.
עד לאותו יום, ההיתקלות היחידה שלי עם מונח זה הייתה בספרות בלבד. יש המולה רבה בחדר הלידה, ועל אף סקרנותי הרבה, אני נותרת מחוץ לחדר ומכבדת את האם הצעירה, שזה עתה קיבלה את הבשורה שהתינוקת שלה כבר אינה בין החיים.
פרק זמן קצר ביותר עובר ולפתח בית החולים מגיע אופנוע, אני מבחינה באישה היושבת מאחורי הנהג, היא נראית כאובה ומותשת, ידיה לופתות בחוזקה את מותניו, ראשה מונח על כתפו. היא קפואה וחיוורת. הם מספרים במהירות שהיא בעיצומה של לידת תאומים: איידה, בת 35, התאום הראשון נולד בבית, התאום השני עודנו בתוכה. אנו מבהילים אותה לחדר הלידה, למיטה הצמודה למיטה של זו שרגעים קודמים לפני כן קיבלה את בשורת המוות. אני חולפת ע"פ התינוקת שהוצאה מרחמה ללא חיים. אין לה מראה של מוות. יש לה צבע חיוני של חיים. לרגע עולה בי מחשבה שאולי עוד אפשר היה להצילה. צביטה גדולה מכה בי – אך אין לי פנאי לתת מקום לאותה צביטה, הזמן דוחק ויש לטפל באיידה ובתינוקה. איידה עולה בקושי רב על מיטת הלידה, אני מתבוננת ואיני מאמינה למראה עיני. צניחת חבל טבור. נוספת.
חדר לידה, שתי מיטות צמודות, מהו הסיכוי שבאותם רגעים ממש, תופעה נדירה שכזו, תופיע פעם נוספת? נאקאטו ממהרת ובודקת את חבל הטבור, יש עדיין פעימות. משמע התינוק בחיים. בעוד מזעיקים את הרופא, הפעימות נפסקות. ושוב, גזר הדין נקבע, אין צורך בניתוח קיסרי חירום – יש ליילד את התינוק המת. האם מקבלת את הבשורה בשקט, מתברר שלא התכוונה ללדת בבית חולים ובאמצע הלידה, כאשר הבינו שמשהו אינו כשורה הגיעו לבית החולים. התינוק במצב עכוז, ורגלו מבצבצת החוצה. נאקאטו מדהימה, היא פועלת במהירות ובעזרת תמרונים ידניים מצליחה לחלץ אותו במהירות. הוא מונח על בטן אימו, נחשב כמת. חצי דקה עוברת ואנו מבחינים שיש לו דופק. שמחה גדולה בחדר, ומיד מתפנים לייצבו: מודנדו המיילדת אחראית לסקשיין, אני למסכת החמצן הידנית והנזירה וויני מזרימה תרופות ע"פ הצורך. אנו עובדים במרץ. התינוק הקטנטן חזק מאין כמוהו, הדופק מורגש היטב. מודנדו שואבת נוזלים, אני לא מרפה ממסכת החמצן, ומההנשמה הידנית. בתוככי אני מדברת איתו ומבקשת ממנו לא להפסיק להיאבק. כל הצוות נרתם ע"מ להצילו, ברקע נשמעות לפתע קולות בכי עזים של אותה אמא שאיבדה את בתה רגעים קודמים לפני, חוזה בניסיונות ההצלה של תינוק אחר, לא שלה, כזה שקצת יותר חזק מבתה. כואב לי יחד איתה, אך שוב אין לי פנאי לתת מקום לכאב – אני חדורת מטרה להציל את אותו תינוק. איני יודעת להגיד כמה זמן עבר עד הבכי הראשון, אותו אחד שהעלה בי דמעות של שמחה. הוא חזק וחי ונושם, בכוחות עצמו.
אני נושמת לרווחה, מחייכת לראשונה. מרימה את ראשי ונתקלת במבטה של האם הבוכייה, אותה אם שקיבלה בשורה הפוכה, בשורה שתינוקה בין החיים. היא מחייכת ומהנהנת לכולנו כאות הודיה. ובצד השני של אותו וילון, נתקלת במבטה של האם הבוכייה, על בתה שאיננה. היא ממררת בבכי. אני ניגשת אליה ומלטפת אותה בידה.
הנזירה תספר בהמשך למשפחתה של האם הטרייה, שהאישה הלבנה מירושלים הביאה עימה את הנס. אני בתחושתי הייתי רק עדה לנס חנוכה משלנו. אכן "נס גדול היה פה".

ביום למחרת, אוספת מטלטלים מעטים ושמה פעמיי לסוף שבוע ארוך במזרח אוגנדה. אני נוסעת לעיר Mbale, מרחק של כשבע שעות נסיעה מקאסאנה, הכפר בו נמצאת, לחגוג את חנוכה עם בני Abayudaya – " בני יהודה" בתרגום מלוגנדה השפה המקומית, זוהי הקהילה היהודית.
הקהילה מונה כיום כאלף איש, רובם מרוכזים באיזור Mbale, וחיים במס' כפרים שונים.
סיפורם מתחיל בסביבות 1920, כאשר סמי קוקונגולו, מוסלמי במקורו שהתנצר בכדי לזכות בשליטה על אזורים שנכבשו בידי הבריטים, העמיק בלימודי הברית הישנה, התנ"ך, והחל להאמין ביהדות ובדרכה. הוא אימץ לידיו חוקים ומנהגים, שמר כשרות, מל את בניו, שמר את השבת, העמיק בלימודי תורה וגרר אחריו מאות רבות של אנשים שיצרו ביחד את הקהילה היהודית. עם השנים, בזמן כהונתו של אידי אמין, הקהילה עברה טלטלה ורבים מבניה המירו את דתם בשל היותם רדופים ע"י השלטון.
מאז נפילתו של אידי אמין, שירותי הקהילה הורחבו: ישנם כיום מרפאות, בתי ספר וישיבה יהודיים, המלמדים תורה וגמרא, עברית והיסטוריה יהודית.
זרמי הקהילה ברובם הנם קונסרבטיבים ורפורמים, ובנוסף קיימת קבוצה אורתודוקסית.
יום שישי, 18:00 בערב, ממש לפני כניסת שבת. מגיעה לכפר הנמצא בראש גבעה הצופה על העיר Mbale, גבעה שבה שוכנים יחדיו יהודים, מוסלמים ונוצרים. שבה האחד מקבל את השני, גבעה של שלום. בית הספר היהודי, בי"ס הדסה, נחשב לבי"ס הטוב באזור, ומכאן גם מוסלמים ונוצרים מגיעים ללמוד בו, לומדים תורה ועברית. חושבת לעצמי עד כמה שאנו יכולים ללמוד מאותה גבעה… מי ייתן ונצליח לייצר את אותה אחווה על הגבעות שלנו בארץ…
אני עומדת אל מול שער בית הכנסת, עיני פוגשות באותיות עבריות, ואני מוצפת התרגשות. מספיקה לצלם במהירות תמונות יחידות לפני כניסת שבת. ברקע הכנות אחרונות וסיום בישולים בבית הרב. ניחוחות של לביבות באוויר. השמש שוקעת לאיטה ואיתה השבת נכנסת. אני מצטרפת לתפילות השישי, נכנסת לבית הכנסת, נרות השבת ונרות החנוכה ניצבים ליד ארון הקודש. ספרי תורה וסידורים מעטרים את החדר הקטן. אנשים חייכנים ומאירי פנים, חבושי כיפות יפהפיות שנסרגו ידנית ע"י נשות הכפר. התפילה ברובה בעברית, חלקים גם מתורגמים ללוגנדה, מזמורים ולחנים מוכרים משנות ילדותי. ליווי של גיטרה ותוף, שילוב של מוסיקה אפריקאית עם מזמורים עבריים, ריקודים ושמחה – אנו כ-50 איש בבית הכנסת, בצידו האחד גברים ובשני, נשים. קולות ילדים ממלאים את ההיכל. אני מרגישה שמצאתי את השבט שלי. תחושת שייכות וקדושה מציפה אותי.
מיד לאחר התפילות אני מוזמנת לבית הרב לקידוש וארוחת חג. החלה שנאפתה הנה החלה הגדולה ביותר שראיתי אי פעם. חלה עגולה וגבוהה עד מאוד, קוטרה כ-50 ס"מ. לאחר מכן, יתברר לי שהיא נאפתה על אש, מכיוון שאין להם תנור. משננת וזוכרת שכשרוצים באמת, הכול אפשרי…
בשיחה עם הרב ומשפחתו, מתברר לי שלפני כחמש שנים הגיעו לירושלים לשנת לימודים, וגרו ממש לא רחוק מבית הוריי. עוד מתברר שהמורה של הרב הנו מכר קרוב של אבי, וכי בנו של הרב למד באותו בית ספר שבו אני למדתי בילדותי. הזוי כמה שעולמנו הוא קטן.
אני מצטרפת בשבת בבוקר לתפילות שבת. ארון הקודש נפתח, ומראה ספרי התורה מרגש עד מאוד. פרשת מקץ הנה פרשת השבוע, ואני מבורכת בעליה רביעית לתורה. מרוגשת מאוד מהמעמד, עומדת מול קהל ומברכת. באותם רגעים שבהם קוראת את הברכה, חוזרת למעמד בת המצווה שלי, קפיצה של כעשרים שנה אחורנית… ממש מרגישה את מקומי שהיה אז, נזכרת בבית הכנסת של ילדותי, בהתרגשות שלי ושל אחותי, בלבושי, בקולי הצעיר, במי שהייתי אז. ברכות שבת שלום ויישר כוח נזרקות מכל עבר. ליבי מתרחב.
המשך היום מביא עימו מנוחה, שבת של קדושה, כל אחד שומר בדרכו את השבת. ילדי הקהילה מתכנסים ואני מלמדת אותם שירי חנוכה ושירים בעברית. הם מקסימים ביותר, ומתלהבים מאוד מלשיר ולרקוד את עוגה עוגה, ויש לנו תיש. ילדים בני שלוש ועד ארבע עשרה, שלובי ידיים, רוקדים ושמחים. השבת ממשיכה בלימודי תורה, בהבדלה, ובהדלקת נר רביעי של חנוכה. כאשר השבת יוצאת אני נפרדת מכולם, עולה על האופנוע שיוביל אותי למקום בו אני מתאכסנת. בדרכי אני חושבת על אותה גבעה ואותם אנשים ואותה פשטות. החיים באוגנדה מביאים עימם לא מעט קשיים ומאבקים, אך מסוג כה שונה מהחיים שלנו… הכול פה כ"כ בסיסי ופשוט. והפשטות מביאה עימה הרבה טוהר.
יום למחרת, לפני חזרתי לקאסאנה, נוסעת לטייל בטבע מדהים ביותר. טיול רגלי בין כפרים ומפגשים עם אנשים, בין עצי פפאיה, בננה, פסיפלורה, בין גידולי כרוב ואפונה, בין מפל לעוד מפל. השקיעה מדהימה, והשמיים, עוצרי נשימה. החשיכה מגיעה במהרה – אני שוכבת על גבי על ספסל צר ובוהה בשמיים. השמיים משובצים במאות כוכבים זוהרים, גדולים וקטנים, מוארים וכאלו שפחות. אני חושבת על כל היופי, כל הלא נודע הזה שיש אל מול עיניי. כל החיים שיש שמה למעלה. לילה בהיר במיוחד – מראה של לילה בין היפים שחוויתי אי פעם. עיני פקוחות לרווחה, אין חשמל במקום בו אני לנה והכול חשוך עד מאוד. בחושך רואים אחרת. אני ערה לראות החדשה, אני בוהה בכל היופי הזה. לפתע, כוכב נופל, משאיר אחריו שובל זוהר שנמוג בחשכה אט אט. אני מבקשת בשבילי. מרגישה שזהו הכוכב שלי. נשארת עוד קצת בשקט החשוך הזה. סופגת את אותו מראה.

עוברים מס' ימים – נר שמיני של חנוכה, משתלטת על המטבח של מריה, אם הבית בגסט האוס שבו מתגוררת. טיגון סופגניות במטבח, בידיי מזרק שלקחתי מהמחלקה ואני שוקדת על מילוי סופגניות בריבה מקומית. ניחוחות עולים מן המטבח, כיף גדול לשוב ולבשל. מתגעגעת כל כך למטבח שלי… לא פשוט היה למצוא את כל המצרכים, ואני כל כולי בעשן הטיגון. חברי לעבודה, המיילדות, הרופא, הנזירה האחראית מגיעים לחגוג את הנר השמיני. מברכת על הנרות, מדליקה אותם ומסבירה את הסיפור מאחורי החג, את הסיפור מאחורי הנרות, את סיפור הנס. עיני כל הצוות פקוחות לרווחה, אנו אוכלים ארוחת סופגניות, שותים בירה מקומית ונהנים מאדי החג האחרונים.
פרשת השבוע שחלף, שבוע חנוכה, פרשת מקץ. מקץ שנתיים ימים פרעה חולם חלום, ואני מקץ יותר משנתיים ימים מגשימה חלום.
שמעתי שחג החנוכה הביא עימו השנה לארץ אש גדולה ואכזרית. אמנם אור, אך אור הורס… מי ייתן והאור שנביא יהיה מעתה אור שבונה ויוצר, אור של גדילה. וכמו שהרב קוק אמר –
"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו כשל חברו, ואין איש שאין לו נר וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר לעולם כולו"