אני אוהבת לגעת. לגעת באנשים, לגעת במראות, לגעת בחלומות, לגעת בעצמי. הנגיעה לעיתים לא מורגשת פיזית. ולעיתים כן. לעיתים פשוט מניחה שתי ידיים ומקשיבה. אפשר ללמוד כ"כ הרבה מלהקשיב, דרך הידיים, ומשם ממשיכה ההקשבה דרך איברים אחרים. דרך הבטן, דרך הלב. דרך התבוננות. אני נוגעת פה בנשים, בתינוקות, באנשים. יש פעמים שמבינה שנגעתי או ננגעתי בדיעבד,  אחרי מס' שעות, לפעמים גם ימים.
פעם ראשונה בחיי, מאז שזוכרת את עצמי שצריכה לקצוץ ציפורניים. פתאום יום אחד, שמתי לב שיש לי ציפורניים ארוכות. לנגיעה עם ציפורניים יש אפקט אחר, לא מתאים למה שנכון לי פה. זה אף פעם לא קרה לי, תמיד תמיד כססתי. והנה פה כבר לא. ולכל אותם דוברי רפואה סינית, כנראה שהכבד שלי במיטבו J

השבוע נגעתי וננגעתי. השבוע טיפלתי בשיאצו, לאחר שכבר שמונה שבועות לא יצא לי ממש לטפל. אני נוגעת פה הרבה, בעיקר מיסי כתפיים צוואר וגב נעימים לצוות האחיות והמיילדות, אך ממש טיפול, של כשעה, על מזרון, במיקוד טיפולי לא הזדמן לקרות. לפני מס' ימים טיפלתי באדם שמאוד היה זקוק לטיפול, והוא השתפר במהירות מדהימה לאחריו. השבוע אצבעותיי וכפות ידיי היו הראשונות שקיבלו לעולם תינוק. השבוע הגעתי למקום קסום ביותר, שבו הטבע נגע בי בעוצמות חזקות. השבוע דילגתי בקרבת פסגות.

להיות הידיים שמקבלות לעולם את אותו תינוק שרק הגיח מעולם אחר. לאחוז ברכות, לתמוך ולסייע ולהגיש אותו לאימו. דמיינתי רבות את אותם רגעים, חלומי מזה שנים רבות – והמציאות עולה על כל דמיון. כאשר נוגעים באמת, וזוהי אכן האמת, יודעים אותה. חסרות בשפתינו מילות תיאור בכדי לרדת לעומק התחושות שממלאות אותי בימים האחרונים. אני מאושרת, נרגשת ומרוגשת, מנסה להכיל רגש רב שעולה, וחייבת לציין שעומס, גם כאשר הוא חיובי, הוא לא פשוט. קצת מרגיש לפעמים שקשה לנשום… חוזרת לחדרי לבד, ומנסה להכיל את כול ההמון הטוב והגדול שנופל בחלקי, ויחד עם זאת גם להכיל מראות וחוויות לא פשוטות בכלל…

יום רביעי, 15 לדצמבר, אמא מולי, זהו שמה, הריון מס' 11 , מגיעה למחלקה. השעה 09:00 בבוקר, שעת עומס של תחילת יום, שחרורים, ביקורי רופאים וניקיונות. מולי ניגשת בזהירות ומספרת שמרגישה שהלידה קרובה. בפניה נראים אגלי זיעה, ויש בה ארשת של בטחון – מרגיש לי שהיא יודעת את גופה, וזוכרת איך ללדת (כנראה כאשר יולדים כל שנה במשך שניים עשר שנים ברציפות יש זיכרון גופני טוב).
מס' ימים לפני אותו יום רביעי ידעתי שהיום בו אושיט את ידיי לעבר אותו גוף קטנטן, בתולי וחמים יהיה קרוב – אם כי לא ידעתי עד כמה…
בבדיקה אכן אושרה תחושתה של מולי, הלידה הינה קרובה.
ביקשתי ממולי להיכנס לחדר ולהביא עימה את הציוד הנדרש לה ולתינוק שבדרך. אני ואחת המיילדות מתכוננות ללידה, בעודה לוחשת לי באוזן שהפעם, זו הפעם שלי. אני מהנהנת ובחיוך גדול מודה לה מאוד. בתוככי דבקה במשימה ומנסה להיות מפוקסת, בעוד עולים הבזקים של התרגשות ואף חשש… ויחד עם כל אלו, תחושת ביטחון כללית עוטה סביבי שהרי אני לא לבדי בחדר, ובמידת הצורך ישנה מיילדת צמודה שתשמח לעזור.
כל הסימנים מראים שמולי כבר בשלב השני של הלידה, הרי הוא (או במקרה שלנו הרה היא) השלב שבו גופה של האם מוכן ובשל לפליטת התינוק (פתיחה מלאה של צוואר הרחם), ועד ליציאתו של התינוק. אני ניגשת לצידה של מולי, מושיטה את ידיי, ובפעם הראשונה שלי עושה את מה שצריכה לעשות. ראש התינוק מבצבץ ותוך מס' צירים הינו בחוץ, לאחר שני צירים נוספים הוא מחליק אל זרועותיי ויוצא אל העולם. אני מניחה אותו על בטנה של מולי, ובעוד אנו מטפלים בחבל הטבור, מולי מקבלת בשמחה בן נוסף לשושלת המשפחתית, תוספת מבורכת לשלושה אחים בלבד ולשבע אחיות.
המלאכה לא הסתיימה ואני ממשיכה לשלב השלישי, השלב של לידת השלייה. מבצעת את כל מה שלמדתי פה, וגם השלייה בחוץ. אני נושמת לרווחה, ואושר גדול מציף אותי – חוויה של מפגש שציפיתי לו עד מאוד, של מפגש מוכר.
בבדיקתה של מולי היא מדממת לא מעט, תופעה של ולדנית מרובה. המיילדת מביאה את סל התרופות הקבוע, בעודה מנסה להשתלט על הדימום. ייקחו עוד מס' שעות עד לשליטה מלאה. הצוות מחליט פה אחד לשוחח רבות עם האם על תכנון משפחה, ועל הפסקת התעברותה – אם כי לא נראה שהיא מבינה את עצתם וכוונתם, ולא יפתיע כלל באם היא תראה עוד כשנה ברחבי המחלקה עם בטן הריונית חדשה.
אני משתפת את המיילדת בהתרגשותי, היא מחייכת ומספרת שבלידה הראשונה שהיא יילדה, היא פחדה עד מאוד, ואף רעדה, וכל מה שחשבה עליו לאורך כל הלידה היה שהיא רוצה שזה יהיה מאחוריה וזה ייגמר. אני רציתי שזה לא ייגמר… רציתי להרגיש עוד קצת את אותו טוהר, אותם רגעים מקודשים בהם יש לי כבוד גדול להושיט את ידיי ולתפוס את הגוף הרך והעדין, אותם רגעים בו אני מושיטה לאם הטרייה את תינוקה, רגעים שישנו את חייה.
ואחרי הלידה, הפסקת צהריים, איש איש מתפזר לביתו. אני ניגשת לחדרי, מלאה מהחוויה הגדולה, מלאה באנרגיה, עד כדי שהלבד לא פשוט לי. אני מרגישה שאני זורחת, יודעת להגיד שנגעתי וננגעתי באופן משמעותי ביותר, מרגישה שקיבלתי סוג של אישור לאותם דברים שידעתי כבר שנים עמוק בפנים. יודעת שהבוקר המיוחד הזה, ישרת אותי לתקופה ארוכה, וגם מרגישה שהפתח שבונה לעצמי, אט אט מתרחב – ושהאור נראה. ושהאור הינו אמיתי.

יומיים לאחר מכן, נוסעת למקום מופלא, קבוצת איים קטנטנים ומבודדים, בנהר הנילוס. יש בי ידיעה עזה שעליי לנסוע, לספוג קצת שקט ומנוחה, וזמן טוב לעכל את מאורעות השבוע. אני מגיעה למקום מדהים מאין כמוהו. כמעט ולא מיושב, בנוי על טהרת שמירת הסביבה: שירותים אקולוגיים, חשמל סולרי, ירקות ופירות אורגניים, משאבת מים שמספקת מים זורמים מתוך הנהר תוך שימוש בכוח המים העצום. קולות המים העזים, קולות הזוחלים והציפורים מפרים את השקט ויוצרים שקט אחר. אני מבלה הרבה בקרבת המים ובתוכם, נפעמת מהעושר הגדול של המים, מהכוח העצום שלהם. מפגשים באי מותירים בי הבנות ותובנות, מקבלת תזכורות שזקוקה להם. יש לי זמן לעצמי, זמן עם אופי אחר מהזמן הרב שיש לי לעצמי במחלקה ובחיים בכפר. עוזבת בידיעה שעוד אחזור לאיים לתקופה קצת יותר ארוכה.
בדרכי חזרה, על האופנוע, עוברים וחולפים בטקס מילתו של בן שבט הבאגיסו. בני השבט בהיותם בני 17-18 עוברים מילה, שמסמלת עבורם את היותם "גברים". הם מתכוננים שבועות לקראת האירוע, שבד"כ נעשה בדצמבר, חודש לפני חזרתם ללימודים, ע"מ שיוכלו להתאושש. בטקס עצמו, הנער הנימול במרכז ההמולה, לבוש בבגדים מינימליסטים, אוחז בידו חנית, ועל ראשו נוצות. קולות שמחה, תיפוף, ושירה בוקעים מן ההמולה, וכולם נראים רצים סביב הילד שיהפוך לגבר בעוד דקות אחדות. לאחר מכן, יגיעו לאזור שבו המילה מתרחשת, הנער מחויב לעמוד, הוא תופס בידיו חתיכת עץ, ובעת החיתוך עצמו אסור לו לרעוד, לבכות או לצעוק – אלא לקבל באומץ את הכאב – וכך, מוכיח את גבריותו ברבים, ומתקבל כגבר ע"י הקהילה. חלפנו בתוך הקהל, התבוננתי בילד שחייו ישתנו עוד דקות אחדות, הוא חייך אליי חיוך ילדותי, וסימן באגודלו, שהוא יהיה בסדר. שהכול בסדר. באותם רגעים חשבתי לעצמי כמה אמיץ הוא אותו ילד, איזו תעוזה יש בו על כי רגעים ספורים לפני תחושת כאב שכנראה לא תשכח לעולם, הוא מחייך ודבק באמונתו, במי שהוא. רוצה ללמוד מאותו ילד על אומץ ועל תעוזה.

יכולה להמשיל את חיי בשנים האחרונות למרחב של גבעות, והרים – בינם כאלו מישוריים ורחבים, אחרים תלולים עם פסגה קודקודית. ישנם גם מהסוג הכיפתי והרחב, עם דרך פתלתלה וארוכה לעיתים, לעומת אחרים עם גישה נוחה ומהירה. נעה ונדה בין טיפוס, מנוחה, לעיתים גם ישנן דרדרות ומוצאת את עצמי בכיוון השני, מטה. ישנם הרים ותלים שבכדי להגיע מעלה, יש לרדת קודם ולהתחבר לשביל הנכון… בד"כ לכל גבעה ישנם שבילים רבים, ואני בוחרת את השביל הנכון לי. יש פעמים שהבחירה מודעת ויש גם כאלו שפשוט זורמת עם השביל שאליו הגעתי.

השבוע התחושות שלי פה, העוצמות של התחושות הפגישו אותי עם גובה רב. נגיעה במקום של לפני הפסגה, ולעיתים גם בפסגה עצמה. מה שמרגיש עוצמתי היא היכולת להישאר שם, לא ליפול למטה. ולגעת באמת, היכולת להחליט מתי נכון לרדת אם בכלל נכון… ואיך לרדת ובאיזו דרך לבחור