חג מולד ראשון שלי באפריקה. בד"כ כל הזרים חוגגים יחדיו, אני החלטתי להישאר בבי"ח ולטעום טעם של כפר.
השבוע שחלף, שבוע לפני חג המולד, היה שבוע שקט ביותר במחלקה. נשים שלא היו מוכרחות להגיע, פשוט לא הגיעו. תינוקות כמעט ולא הובאו לחיסונים, אמהות חדשות כמעט ולא היו. הלידות המעטות שהתרחשו לפני החג, היו מהירות ברובן, בעוד האמהות רצו לחזור לביתן במהירות האפשרית, שעות ספורות לאחר הלידה, בכדי לשוב לחג ולהכנותיו.
אני חגגתי את חג המולד בבית החולים בתפקיד החולה…אם מקומיים נוטשים, אז יש לדאוג לפרנסת בית החולים… ולאחר ניסיונותיי להיות גיבורה כל השבוע ולסבול אבצס אימתני שגדל בגופי, הגיעה גם ידידתי משכבר הימים, האמבה, כך שנאלצתי להכניס חומרים מן החוץ לגופי ולטפל בשני הפולשים יחדיו. כאמור לא תחושה מלבבת במיוחד, אם כי עצם מגוריי בשטח בית החולים והעבודה היומיומית השוטפת עם הצוות גרמו לי לקבל שירות VIP . זוהי הפעם הראשונה מאז שהגעתי לאוגנדה שגופי מראה סימני חולשה. חודשיים של עבודה קשה, והרבה אנרגיית חיים, הביאו למס' ימים ירודים יותר, בהם אני מקשיבה לגופי ונותנת לו את המנוחה שצריך, ואף אנטיביוטיקה – אחד התוספים השנואים עליי ביותר, אבל כשאין ברירה, אין ברירה….
ההקשבה לגוף מביאה עימה תחושות חדשות, זיהומים שמביאים מצד אחד תנועה בגוף: התכווצות, הרפיה – ממש יכולה לזהות את פעילות המעיים בגופי, את השוני, את הפולש. בעוד שמביאים גם סוג של תקיעות, נפיחות, חוסר תנועה וכבדות. שני צדדים גם יחד. יין ויאנג
ועכשיו, גופי מתחזק אט אט וחוזר לעצמו…
חג המולד בכפר הוא בעיקרו סביב אכילה ושתייה לכבוד יום הולדתו של ישו. רובם של הכפריים נוצרים אדוקים, המתכוננים תקופה ארוכה לבואו של החג. גם קשיי היום, אלו שאין בידם להשיג כסף בקלות, חוסכים ממיטב כספם ע"מ לחגוג את החג עם בגדים חדשים, ומזון רב.
חג המולד זהו חג האוכל. (עד כדי שלאחר החג מגיעים לבית החולים פציינטים שאכלו ושתו יותר מידי וסובלים מתופעות של עומס מזון בקיבה)
מספרת מעט על מה אוכלים פה…מאכלים אוגנדים אותנטיים:
מתוקה (matoke) – פירה של בננות ירוקות מבושלות. יש מינים שונים של מתוקה: הדרך המסורתית והארוכה להכנת המתוקה הינה מעיכת הבננות לעיסה, עטיפת העיסה בעלי בננה גדולים ואידוי העיסה על אש קטנה מס' שעות. האידוי הארוך מקנה לתבשיל צבע צהוב חרדלי ובוהק. הדרך המהירה להכנה היא קילופן וחיתוכן של הבננות, הוספת בצלים ועגבניות ובישול של כעשרים דקות על האש. למתוקה אין טעם של בננות, הוא בעל מרקם עיסתי ודי נטרלי בטעמו. מצוין לאכול אותו עם רטבים מקומיים, אם כי מצאתי שיש להיזהר מלאכול יותר מידי: המקומיים יכולים לאכול כמות של כעשר בננות ביתר קלות, אני צריכה לוודא שלא אוכלת יותר משניים, אחרת המתוקה כבר לא כזה מתוק.
פושו (Posho) – בצק מקמח תירס או קמח דוחן. האוגנדיים מאמינים כי הוא בריא מאוד, ובנוסף, יחסית זול, ולכן אוכלים אותו לרוב. הם מערבבים קמח ומים, ואוכלים אותו עם רוטב מקומי. העזתי וטעמתי והרגיש קצת כמו לאכול בצק עם חול.
מילט (Millet ) – דייסת דוחן, טעים טעים וקשה להשגה
מנדיס (Mandas) – סוג של לחמניה קטנה שמטוגנת בשמן עמוק.
אורז ושעועית – כל כך הרבה אורז ושעועית, אבל כל כך הרבה.
רטבים שעיקרם בסוגים שונים של אגוזים: בישולם של אגוזים טחונים עם מים תו"כ בחישה. אחד הטעמים האהובים עליי ביותר באוגנדה.
רוב המנות המוגשות הן בשריות, כך שלצמחונים לא פשוט באוגנדה…וגם לי לא פשוט…לומדת לאכול מידי פעם בשר ועוף.
אחת החוויות המרוממות הינה לעשות שוק. אמנם המבחר יחסית מצומצם, ויחד עם זאת כיף גדול להיכנס למתחם, להתערבב באנשים ובריחות ובקולות. חגיגה של צבעים. שמה פעמיי לכיוון השוק כאשר מתאפשר לי.
פירות – אפשר למצוא בננות, אננסים מתקתקים, מעולים, הכי טעימים שטעמתי מאז ומתמיד, מנגו, פפאיה, jackfruit – פרי טרופי, יכול להגיע למשקל של 30 ק"ג, טעמו מתוק להחריד, קצת בטעם של מסטיק באבל-גאם של פעם, פסיפלורה, אבטיח, אבוקדו. לעיתים גם ניתן למצוא תפוחים ותפוזים שמיובאים מחוץ לאוגנדה ומאוד יקרים.
ירקות – אפשר למצוא חצילים וקישואים (מכל המינים, הגדלים ומכל הצבעים), המון עגבניות, דלעת מעולה בהרבה גדלים וצורות, תפ"א, תפ"א מתוק – גדול מאוד, חום-צהבהב, בעל מרקם קמחי, ירקות שורש – בצלצלים, גזר, ים (yam ) – צבעו לבן עם נקודות חומות בפנים, בעל מרקם קמחי, קאסאבה (cassava ) – ירק שורש ידוע כבריא מאוד וזול, כרוב לבן וסוגים שונים של ירוקים: נאקאטי, דודו ועוד אחרים.

אני באופן אישי, הסתפקתי בטעימות קטנטנות ממס' שולחנות חג שלהן הוזמנתי, וזאת כאמור כתוצאה מהאורחת הבלתי צפויה שבאה לבקר אצלי..
יום שישי, ערב חג המולד, הבישוף ואב הכנסייה המקומית הגיעו למיסת חג המולד בבית החולים – מסורת של שנים שבה מאפשרים לחולים להשתתף במיסה. מחלקת ילדים תפסה למס' שעות מראה שונה מהרגיל: עשרות ספסלים וכסאות, עץ אשוח קטנטן ופרחים. לקראת סוף המיסה נכנס סנטה קלאוס, פה באוגנדה הוא שחור פנים וגוף, וחילק מתנות צנועות לחולים. קולות השירה האפריקאית, מחיאות הכפיים, והשמחה היו מורגשים היטב – ולרגעים אחדים אותם ילדים חולים עד מאוד חייכו ונהנו, והיה נראה כאילו שכחו לזמן קצר אודות מחלתם.
לאחר המיסה הוזמנתי לארוחת חג במנזר עם הנזירות והבישוף, איש מכובד ומקובל, סביב אמצע גיל החמישים, מצחיק ולבבי עד מאוד. ארוחת "מלכים" במונחים האוגנדים, כללה מבחר מאכלים מסורתיים, וגם כאלו קצת פחות מסורתיים. בתום ארוחת הערב לבישוף תוכניות להשיא אותי לאדם שחור, ולשלוח לירושלים 200 פרות כנדוניה…
יום למחרת, יום חג המולד, הוזמנתי למשפחתה של נאקאטו, המיילדת שאני קרובה אליה ביותר פה. למרבה מזלה של נאקאטו, הוריה מתגוררים במרחק של כחצי שעה נסיעה מהכפר, שלא כמו יתר המיילדות שצריכות להעביר שעות רבות בדרכים בכדי להגיע לבית הוריהן.
יצאנו לדרך, כל אנשי הכפר בדרכם חזרה מהכנסייה, לבושים במיטב בגדיהם. נשים רבות עטורות בגומז, השמלה האפריקאית המסורתית. גברים בחליפות. תחושת חגיגיות רבה מלווה בחיוכים וברכות חג שמח. אנחנו נוסעות אל וובאלנזי, הכפר בו גדלה נאקאטו – דרך יפהפייה, עטורה במראות של פריחה ולבלוב, ומגיעים לביתה. התרגשות גדולה אוחזת בי בעוד אני נפגשת עם המשפחה. אבא, אמא, אחיות ואחים. עולה בי תחושת געגוע למשפחתי שלי, ועם זאת תחושה נעימה לחוות את החג עם משפחתה של נאקאטו.
הבית צנוע ויפה, במונחים אוגנדים, משפחה בעלת אמצעים גבוהים מן הממוצע. אנו יוצאות אל השדות שלהם, ונאקאטו מציגה בפני את כל הגידולים שלהם: כרוב, קפה, תירס, עגבניות, חצילים וקישואים, פפאיה, מנגו, אננס, בננות, מיני ירוקים, תפ"א,בצלים, יאם, גזר, דלעת. אנו ממשיכות לעבר חדר שבו הם מגדלים תרנגולות ומוכרים את ביציהן. אני נושמת לרווחה, כך בדיוק רוצה לחיות – מגידולים אורגניים, כמה נפלא שהאוכל בא מן האדמה ששייכת לך, וכל שצריך הוא לקטוף. חלום גדול שלי, שתהיה לי גינה משלי, שאקום בבוקר ואלקט את מה שהאדמה מביאה באותה תקופה.
אנו מתיישבים סביב השולחן המשפחתי ומעבירים את החג בנעימות – גם ביום זה שולחן החג מלא במטעמים, וגם היום אני מנועה מלאכול יותר מטעימות…בערב אנו נפרדות מהמשפחה וחוזרות לבית החולים. אמא של נאקאטו, גם היא מיילדת, מחבקת אותי חיבוק אמיתי וחזק, ומבקשת ממני לבוא שוב, כי החל מהיום אני בת בית שלהם, ממש כמו הבת שלה כך אמרה. ולרגע הרגשתי את אמא שלי… חיבוק של אמא הוא יחיד במינו.
וכמובן שגם לאחר החג ממשיכים עם מסורת האוכל – ואני מוזמנת יחד עם הנזירות לביתו של הבישוף למסיבת חג. ליתר דיוק לארמונו של הבישוף, הוא גר בפאר הגדול ביותר שחוויתי באוגנדה עד כה: טירת ענק, מלאה בחדרים ועושר, ומסכי פלאזמה, וגינה גדולה ומטופחת. קצת מרגיש לי לא בנוח להיות שם. במקום נזירות רבות, אחת מהן חייתה בישראל 14 שנה ודוברת מעט עברית, כמרים ועוד אורחים נוספים. אחד הנזירים בעל תפקיד הנחיית הערב, ואין הזוי מזה שהוא מבקש מכל הקהל לאכול, לדבר ולרקוד. ועוד יותר הזוי הוא טקס חיתוך העוגה בסוף הערב: נבחרים כחמישה אנשים שאוחזים יחדיו בסכין ופורסים את העוגה.
משהו באווירה בין הנזירות והנזירים והכמרים מריח לי פרוץ, וחושבת לעצמי מעניין מה קורה שם בחדרי חדרים.
חוזרת לחדרי ומתכוננת לשבוע חדש, שבוע של בריאות (אמן ואמן!!) שבוע של לידות. שבוע טוב.