שנה חדשה נכנסה, והביאה עימה עשור חדש והרבה התחלות חדשות. וגם סיומות של עשור קודם, יחד עם המשכים. פעימות של חדש וישן גם יחד. של התחלה ושל סיום גם יחד.
מקבץ של רגעים סביב דרכים. דרכים של חיים: מפגשים עם חיים חדשים, לידות, וגם מוות.
לידות שהגיעו בשטף לאחר חג המולד, נראה כאילו כל אותן אמהות שרצו לחגוג עם משפחתן את החג, כישפו את גופן ללדת ממש אחריו, וכך – חג שקט שלאחריו רצף של לידות: שתי אמהות, שמתגוררות בשכנות בכפר, הגיעו שתיהן בשלב השני של לידתן לבית החולים: האחת ילדה בן בשעה 03:00 בבוקר, 3 ק"ג. השנייה ילדה גם היא בן, גם הוא 3 ק"ג, בשעה 03:05 בבוקר.מס' שעות לאחר מכן, נולד פג במשקל 1.3 ק"ג, תינוק קטנטן וחזק מאוד, שיצליח לשרוד למרות גודלו, ובאותה נשימה מספרת שבמיטה הצמודה, חווית מוות של עובר קטנטן בתחילת הטרימסטר השני לחייו העובריים, ולידה ללא חיים של אותו אחד, שנולד יחד עם שקו ושלייתו, ריח חריף של ריקבון העיד על כך שאותו אחד, כבר יותר מימים ספורים שאינו בחיים.
ריח מוות מוכר, מיום אתמול שבו נכחתי בטקס לוויה.
באוגנדה נהוג שהמת נקבר ליד ביתו. מעטים המקרים שבהם המת נקבר בבית קברות, מקום שבו התנאים מכפירים,עד כדי שלעיתים המת נקבר בקבר אחים, ללא יכולת לזהות את מקום קבורתו לאחר מכן.
בתחילת שבוע שעבר אביה של מנהלת בית החולים שבו אני מתנדבת נפטר ממחלת הסרטן, ולאחר מס' ימים נסעתי עם נציגי צוות העובדים להלווייתו. טקס הקבורה נערך בצפון אוגנדה, במקום מגוריו של האב, מרחק של כחמש-שש שעות נסיעה, כך שיצאנו השכם בבוקר ע"מ להגיע בזמן לאירוע. הצוות השכיר מיניבוס, וכבר בחמש בבוקר אנו בדרכינו אל היעד. האווירה במיניבוס מזכירה לי חווית טיול שנתי או טיול צופים: צעקות, שירים, בדיחות – בחוץ עדיין חושך, וקצת מרגיש לי שאנו בטיול סליחות ולא בדרך להלוויה, תחושה הזויה, ויחד עם זאת קצת מקנאה באותם אנשים מבוגרים, שנותרה בהם תמימות, כזו שאיבדתי לפני שנים רבות.
אנו מגיעים לכפר, מבין האורחים הראשונים. תחנה ראשונה היא חדר קטן בבית הבן, היכן שארונו של האב מונח. אני נכנסת לחדר, צחנה של מוות, מן ריח חזק של חוסר חיים. האב שוכב בתוך ארון קבורה מעץ. לבוש במיטב בגדיו, ופניו חשופים. איני מתמהמהת בחדר, ויוצאת במהירות לתחנה הבאה, מס' צעדים פנימה בתוך הכפר נחשפת רחבה גדולה, רחבת הטקס. מתחם עם שישה מאהלי/צליות ענק, שבמרכזה סוכה פשוטה: ארבע מוטות עץ, שטיח קש וסכך של קש, שישמש כמקום הנחתו של ארון האב במהלך הטקס. אנו מתיישבים במקום שמיועד לנו, ואחר כך יתברר שלכל אורח יש את מקומו שלו, ומגישים לנו שתייה ומאכל קל. ממולנו להקה אוגנדית: נגנים וזמרים שמתאמנים לקראת הטקס. כלי נגינה אותנטיים, רובם נראים שהוכנו ביד, תופים, כלי מיתר שונים, לא מוכרים. תחושה כללית של הכנות: הכומר מתכונן, הלהקה מתכוננת, מס' נזירות מכינות את הפרחים, ומס' גברים מכינים את האדמה והעפר שיכסה את המת.
הכומר מתיישב מתחת לעץ מנגו גדול, בצידי הרחבה, ועשרות איש עולים לעברו לקיים את מצוות הוידוי. לא ממש נראה כמו בסרטים, ומתברר שאין צורך בהודאה על מעשים קונקרטיים אלא ישנה תפילה כללית ובקשת מחילה, תוך כדי שפניו של הכומר ושל המתפלל חשופות.
הרחבה עצומה, ובאותו רגע מבינה מדוע יש צורך בשלושה ימים שלמים ע"מ להתארגן לטקס קבורה.
הטקס מתחיל, במאהל המרכזי יושבת המשפחה האבלה, הכמרים, הנזירות ומנחה הטקס, שמברך את הקהל ומסביר על שלבי הטקס, שמונה במספר:
1) וידוי 2) הבאת והצגת ארון הקבורה 3) דברי פתיחה 4) הצגת היסטוריית המת 5) מיסת קדושה לכבוד המת 6) קבורה 7) היכרות של המשפחה והמשתתפים 8) ארוחת צהריים
תו"כ הטקס מגיעים ומצטרפים אנשים רבים למתחם, כל אחד מתיישב במקומו המיועד. ילדים קטנים ותינוקות מגיעים עם הוריהם – המוות הינו חלק מן החיים פה. המוות הינו נורמטיבי, וילדים חשופים לו כבר מתחילת חייהם. אורחים נוספים ובהם תרנגולות ועיזים משוטטים ברחבת הטקס, ומכרסמים עשבים ומיני זרעים על האדמה. הארון מוכנס אל הרחבה למקומו המיועד, ומונח ע"ג ספסלים ייעודיים, מעוטר בזרי פרחים ובתמונות של המת. משני צידי הארון מונחות גיגיות גדולות שישמשו מאוחר יותר בטקס לאיסוף תרומות תנחומים. חברת משפחה יושבת בצמוד לארון עם ספריי נגד חרקים ולא מפסיקה לרסס אותו, בעיקר ליד פניו של המת. מראה קצת לא שייך, ריח ורעש הריסוס קצת לא מרגישים קשורים לטקס, כנראה שזהו סימן לכבוד המת, שכן כל פעם שמסתיים החומר, מביאים מן הקהל ספריי נוסף. אני חושבת על הבזבוז הגדול ועל החור באוזון שרק גדל וגדל.
הטקס היה מכובד ומרשים, סה"כ כארבע שעות של חיבוק שבטי, שעות שבהם תשומת הלב מופנית למת ,לעילוי נשמתו ולתמיכה במשפחה. המנהג השבטי הוא שכל הכפר מגיע להלוויה ולוקח חלק בהכנות המרובות: אוסף של אנשים מרקעים שונים,  שהמת הינו זה שמאחד בינם: כאלו לבושים בחליפות ולמולם יש את אלו ללא נעליים ועם פיסת בגד מיותם ומלוכלך. ברקע שירה מרובה ונגינה, עלייה של כל אלף האורחים לפרידה אחרונה מהמת ותרומות למשפחתו. טקס הקבורה מתחיל וכל האורחים מבחוץ, שלא מהכפר, קמים על רגליהם ומלווים את המת למקום קבורתו, הרי זהו בור עמוק שנחפר באדמה, צמוד כשלושה צעדים לביתו של הבן. אני מופתעת מהקבורה הקרובה כל כך – משהו מרגיש כאילו קוברים את האב ממש בתוך הבית. לאחר מכן מספרים לי שלכל שבט באוגנדה תרבות קבירה אחרת, ואותו שבט שאליו השתייך האב, עד לפני מס' שנים קברו את מתיהם בתוך הבית ממש, בעוד שבשנים האחרונות שינו את תרבותם וקוברים בצמוד לבית. כך מסבירם לי, המת נשאר כדייר בבית.
הארון מורד לבטן האדמה והמשתתפים נקראים לטול חלק בטקס, ליטול בידם אדמה ועפר ולזרוק לכיוון הקבר, שכן מאדמה באנו ולאדמה נחזור. יפה לראות שיש שוויון בין המינים ונשים וגברים נפרדים מהמת ביחד.
טקס הקבורה מסתיים, ומתבצעת היכרות של כלל הקהל ונאומי תנחומים, שמלווים במקביל מקולות כיסוי המת ברגבי האדמה. המנחה יקרא ברמקול את רשימת התרומות. ולאחר מכן, כמויות אדירות של מזון מוצאות אל הרחבה ובסדר מופתי מאכילים כאלף איש ודואגים שאף ולא אחד יישאר רעב.
הטקס מסתיים ואנו עולים בדרכנו חזרה מן הכפר אל הכפר, והכפר שלנו מרגיש ממש כמו העיר הגדולה לעומת הכפר בעומק הצפון שיש בו אופי של פשטות כה אחר. אני חושבת לעצמי תוך כדי הדרך על אותה משפחה שאיבדה את ראשה, על השונות הגדולה בחיים ובמוות ובנוהגים שקשורים בהם.
ריח המוות מגוף קטנטן שעוד טרם הספיק לטעום את טעם החיים, ומגוף של אדם שנאבק ושרד קשיים רבים ע"מ לאפשר למשפחתו לחיות בכבוד, הינו ריח דומה.
החיים הנם אוסף של דרכים. לדרך ישנה התחלה : לידה וכניסה לעולם חדש. לדרך יש סיום: מוות. בין לבין ישנן אוסף של דרכים, והתפצלויות ולא תמיד מה שקורה בכל רגע נתון ידוע. וניתן לבחור בדרך זו או בדרך אחרת – וכל  דרך תוביל אותנו למקום אחר, וכל דרך תכיל מהות משל עצמה. ויש לתת את תשומת הלב לדרך עצמה כי לפעמים היא קצת נשכחת.. וזוהי הרי המהות.
בסוף השבוע של השנה האזרחית החדשה נפגשתי עם חבר ספרדי, מדריך טיולים באפריקה, שלא ראיתי מזה שנתיים, מאז שעזב את הארץ. הוא מסתובב בימים אלו עם קבוצה ספרדית, והצטרפתי אליהם ליומיים, מה שהביא ליציאה משיגרת החיים היומיומית. ביום שבת, היום הראשון של השנה החדשה ושל העשור החדש, נסענו לצפון מערב אוגנדה, כשמונה שעות על כביש מקסים בדרך יפהפייה, דרך לא סלולה מוקפת בירוק ובנוף טרופי, שתוך כדי הנסיעה השתנתה וקיבלה אופי קצת שוויצרי יותר, עם הרבה הרים וגבעות.
הדרך הייתה ארוכה, ישבתי ברכב והתבוננתי בדרך. לעיתים היה ניתן לראות מרחק מטרים ספורים קדימה, לעיתים אף יותר, ולעיתים הרבה פחות. הייתי מוקסמת בכל רגע מכול היופי שקיים. ואז חשבתי על חיי, ועל הדרך שלי. על פרשת הדרכים שאני ניצבת בה, על דרכי שאינה נודעת ויחד עם זאת מרגישה בטוחה מאוד. נזכרתי שלושה ימים לפני, בנסיעה להלוויה, על הדרך הלא ידועה, על המפגש עם בתו של המת, שהתבוננה בי בעיניים גדולות, הרגשתי שממש רואה אותי פנימה, ואמרה שזו דרכו של עולם ודרכו של אביה ללכת בעיתוי זה. הייתה בה תחושת ביטחון  חזקה בדרך.

המשכתי יום למחרת לבדי לאזור עם אגמים טבעיים, עשרות במספרם, שנוצרו מפעילות וולקנית. ישנתי באוהל קטנטן, בקרבת אחד האגמים. בלילה קולות רבים של קופים וציפורים, קולות של טבע חי ונושם, קולות של פשטות, וקולות של געגוע לאיש יקר בארץ. נרדמת עם שקט שמלווה בהרבה קולות נעימים.
ובבוקר מתחילה את דרכי חזרה אל הכפר, באוטובוס מתנגן שיר של להקת אבבא:
"Happy New Year" – ותחושת התחדשות ממלאת אותי. שנה חדשה שמביאה עימה המשך לדרך שלי. מבקשת לעצמי נוכחות בדרכים שלי, דיוק, בהירות, הקשבה ובחירת הדרך הנכונה לי.

Happy new year
Happy new year
May we all have a vision now and then
Of a world where every neighbor is a friend
Happy new year
Happy new year
May we all have our hopes, our will to try
If we don't we might as well lay down and die
You and I