ואני מגיעה למחלקה מס' שעות לאחר שפרסמתי את סיפורה של לידיה. יש בי שמחת בוקר, תשוקה ליום שמגיע, מגיעה עם חיוך גדול ומתחילה את יומי. ולאחר כשעה, בהיסוס, מודנדו המיילדת ניגשת אליי ושואלת אותי אם אני זוכרת את לידיה. בפיה בשורות קשות. קשות מאוד.
התינוק של לידיה נפטר הלילה. נשמתי נעתקת, ואני מסרבת לקלוט את מה שאמרה. גופי מתכווץ, אני מתיישבת על הכיסא בחדר הטיפולים ולא מאמינה למשמע אוזניי. רק לפני פחות מעשרים שעות ישבתי עם לידיה ותינוקה על אותו כיסא והדרכתי אותם על הנקה. וכעת הוא איננו.
אתמול בבוקר התינוק של לידיה סבל מחום גוף גבוה מהנורמה, הוא היה מכוסה ב-7 שכבות, מתוכן 3 שמיכות צמר עבות, והצוות חשד שזוהי סיבת החום. לאחר שהסרנו כ-3 שכבות, התינוק היה בהשגחה, ואכן החום התחיל לרדת, ולידיה ביקשה עד מאוד לחזור לביתה. ויחד עם זאת, מכיוון שעדיין היה חום נמוך, המלצת הרופאה הייתה שהתינוק יישאר בביה"ח ויקבל אנטיביוטיקה לווריד, שכן ייתכן ויש זיהום שעוד קשור במקוניום ששאף ברחם אימו.
לידיה התעקשה ללכת הביתה. היא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להשאר. שוחחתי איתה ארוכות, וניסיתי לשכנע אותה, אולם היא לא הקשיבה. והבטיחה שתרכוש סירופ אנטיביוטי ותיתן לתינוקה. לפני שהלכה, אמרתי לה שבמידה וחום התינוק עולה עליה להגיע במיידי לביה"ח ולא להמתין אפילו רגע.
בשעה 03:00 בבוקר לידיה הגיעה עם התינוק לביה"ח, כאשר הוא סובל מחום גוף מאוד גבוה, מעל 40 מעלות. מעט אחרי כן, התינוק נפטר. הוא הגיע מאוחר מידי.
אינטנסיביות של רגשות, קפיצות מרגע של שמחה וחיות, לרגע של עצבות ומוות, ותסכול. שואלת את עצמי האם יכולתי לעשות אחרת, אולי אם הייתי מתעקשת, אותו תינוק עוד היה בחיים בבוקר זה.
יושבת בחדרי, עייני מתמלאות בדמעות, על אותו תינוק חזק ויפה, אותו אחד שנגעתי בו רק מס' שעות קודם, אותו אחד שנגע בי ונוגע בי עוד. וחושבת על לידיה, הנשית, ועל גזר דינה הלא הוגן. ואישה חכמה אמרה לי שזו כנראה התוכנית העליונה לאותו תינוק, ולאותו אם שכנראה נועדה לסבול עד מאוד.

ועכשיו – עוד מן המשותף לשתי הנשים, לידיה ואגנס.
תינוק מת. שכול. ועצב.
ולידיה, עכשיו תינוקה הוא ליד-יה. ממש ליד