השבוע יש אינטנסיביות באויר. אינטנסיביות של רגשות. אינטנסיביות של עבודה,  אינטנסיביות של מבקרים, אינטנסיביות של תרומות. וכול האינטנסיביות עטופה בתחושה של יציבות ועייפות.
השבוע הגיעו שלושה מבקרים חשובים לביה"ח ששוהים פה מספר ימים. הם מביאים הרבה חיות לגסט האוס, שיחות אל תוך הלילה, הרבה אוכל (מפנקים את התורמים – ואני נשכרת גם), וגם מביאים עימם חיזוקים על הדרך שבוחרת.
ולפני מס' ימים נערכה מסיבת שנה חדשה, מעט מאוחרת, לכל צוות ביה"ח. לכבוד האירוע הוקמה וועדה, מונתה יושבת ראש, והופצה תוכניה של האירוע לכל המוזמנים.
המסיבה החלה ב-17:00 ונערכה בחצר שליד המנזר. אוכל בושל ע"י צוות מיוחד מס' שעות לפני כן, התקליטן, איש תחזוקת ביה"ח, ערך בדיקות סאונד חצי יום לפני תחילת האירוע והייתה התרגשות רבה באויר. המסיבה הייתה מוצלחת מאוד במונחי אוגנדה, ושוב נדהמת כל פעם מחדש מהתמימות של האנשים פה, מהאותנטיות והפשטות, משיתוף הפעולה ומהשמחה האמיתית. מקולות הצחוק המתגלגל והמדבק של כולם.
התוכנית הייתה אורכה וכללה היכרות ארוכה, נאומים ארוכים, משחקי חברה, וריקודים עד שעת לילה מאוחרת. אחד המשחקים היה "כובע ההפתעות", שזה סוג של "חבילה הגיעה" אוגנדית. יש כובע עם פתקי משימות בתוכו, שמועבר במעגל המשתתפים, וברקע מוסיקה. כאשר המוסיקה נפסקת על האיש שהכובע אצלו לבחור פתק ולהקריא אותו לכל הקהל. המשימות הן ריקודים משותפים, שירה וסיפורי בדיחות. התמימות שעוטפת פה את המקומיים, ויכולת ההנאה שלהם מפתיעה כל פעם מחדש. בארץ המשחק ייחשב כאינפנטילי מגיל כה מוקדם… ופה, גרף כל כך הרבה התרגשות, וצחוק ומחיאות כפיים. הלוואי והיה נשאר בנו ולו מעט מאותה תמימות.
ובהמשך מוסיקה אפריקאית אותנטית. אני כ"כ אוהבת את המוסיקה פה. מוסיקה שמביאה עימה מקום מוכר, וקצבי ושמח. אני רוקדת שעות ללא הפסקה, בהתחלה אטרקציה של הצוות, ולאחר מס' טרקים כבר הופכת להיות חלק אינטגראלי מאותם מקפצים. הרבה מן האוגנדים, בעיקר מצפון אוגנדה, ניחנו בכישרון הנעת אגן וריקוד – ואני עוד מנסה להדביק את הקצב וללמוד… הבנתי שמה שגם תורם ליכולות המופלאות שלהם הוא מבנה האגן שלהם, שלא כמו האגן שלי, שצריכה לעמול ע"מ לנסות ולהרים אותו מעט – לאוגנדים אגן זקור טבעי ומורם ללא שום קשר למשקל גופם.
והמסיבה מסתיימת, ובחלוני מוסיקה מחרישת אוזניים של חתונה שמתרחשת בקרבת מקום. זהו כבר הלילה השני ברציפות שהמוסיקה לא נפסקת, ואין לי מושג על איזה סוללות חיים אותם אורחים וחתן וכלה. ומגיע בוקר, ולוקחת יום חופש, מנוחת סופ"ש. שעת צהריים מגיעה, אני יוצאת לשוטט בכפר. בוחרת דרך לא מוכרת, ומתחילה לצעוד, בלי לדעת לאן תיקח אותי אותה דרך. ובדרכי, עמוק בתוך הכפר, פוגשת באנשים מקסימים וחייכנים. בינם עניים מאוד – חלקם מסתובבים יחפים, עם בגדים קרועים ובלויים. ויחד עם כל חווית המחסור, יש להם ברק בעיניים. ברק מדבק. שואבת מאותם אנשים כוח – כוח מדבק. מרגישה שכה זקוקה לכוח.

ובהמשך השבוע סיפורי נשים:
לידיה. אישה, ילדה. בת 20, הנשיות בה דומיננטית כל כך. שופעת בניחוחות של נשיות. את לידיה פגשתי בדרכי חזרה מביקור וארוחת ערב בביתן של נזירות הודיות שמתגוררות בקרבת מקום.
לפני כשבועיים פגשתי בנזירה גוריטי, אישה נעימה בת 60, שחיה בעברה כ-15 שנה בארץ, ומששמעה על הישראלית המתגוררת בכפר, הגיעה להכיר אותי ולשוחח מעט בעברית. בעודנו משוחחות התברר כי הנזירה התגוררה בירושלים, בשועפאט, שכונה במרחק של 10 דקות מהבית שבו גדלתי. וכאשר היא חושבת על הבית שלה, תמונת ירושלים עולה בה ראשונה, עוד לפני הודו. הנזירות מתגוררות בבית קטן וצנוע, בקרבת הכנסייה, ומנהלות חיים עצמאיים: הנזירה גוריטי היא אחות מיילדת, ומנהלת מרפאה בכפר מרוחק כעשרה ק"מ מהכפר שלנו. החזון של הנזירה גוריטי הוא להקים מרכז טיפול הוליסטי במקום המרפאה הקיימת. הנזירה טבעונית ומאמינה בטיפול במכלול השלם של האדם ולא רק בסימפטום הנקודתי. היא מאמינה בחיבור גוף-נפש, בצמחי מרפא, ברפואה סינית וביכולת הריפוי הטבעית הקיימת ביקום. כששאלתי אותה מתי בכוונתה להקים את המרכז, היא חייכה וענתה שהיא לא יודעת, וזה תלוי ברצונו של האל.
שוחחנו ארוכות על המרכז, על הטיפולים השונים, ועל כך שאשמח לעזור כשתגיע השעה. יש סיבה לכך שנפגשנו. היא מאמינה גדולה במגע ובריפוי במגע, כמוה כמוני. בהמשך הוזמנתי לארוחת ערב הודית אותנטית, עם ניחוחות וטעמים שהעלו בי זיכרונות ישנים. לפני שהתחלנו לאכול, ישבנו מסביב לשולחן, והנזירה התפללה. היא התפללה בשבילי. היא הודתה לאלוהים שהביא אותי אליהם וגרם לניחוחות של קסם מירושלים בביתה. ביקשה מאלוהים שישמור עלי פה באוגנדה ובכלל, שינחה אותי, ויראה לי את הדרך. ביקשה בשבילי שיהיה לי טוב. וכולי התרגשתי מהתפילה שהייתה לכבודי, והייתה מלאה באמונה ובכוונה אמיתית. רוח אלוהית סבבה סביב שולחן האוכל. ואני יהודיה, והנזירות נוצריות – ואלוהים הוא אחד. לפני שעזבתי, הנזירה גוריטי ביקשה שאטמין בשבילה פתק בכותל המערבי בירושלים. היא רוצה לבקש מרכז הוליסטי פה באוגנדה. אכן, אלוהים הוא אחד.
בדרכי חזרה מביתן של הנזירות, עברתי דרך המחלקה. השעה הייתה שמונה בערב. מצאתי את נאקאטו בחדר הלידה, יחד עם לידיה.
לידיה ישבה עירומה על מיטת הלידה החדשה, בסופו של השלב הלטנטי, לקראת יציאתו של תינוקה לעולם. גופה שפע נשיות, האישה שחיצוניותה היא המדהימה ביותר שראיתי עד כה. גוף כהה מושלם. בטן שחורה ויפהפייה, כאילו נלקחה מז'ורנאל. חזה גדול, משהו מן האמצע – בין זקור לנפול. רגליים ארוכות וחטובות. עיניים טובות ורגועות. התבוננו אחת בשנייה. מבט שנקטע עקב ציר חזק שהגיע, שלקח את עיניה לבהות בנקודה רנדומאלית בחדר. ואז פשוט נשארתי שם בחדר, עם לידיה. שמה מדויק לה עד מאוד ליד-יה. מסביבה הייתה הילה גדולה. הייתה בי תחושה שאותה תפילה שהנזירה התפללה בשבילי שעה קלה לפני, עודנה באוויר. יש מי ששומר גם על לידיה ברגעים אלו.
לידיה, לידה ראשונה. היא יושבת על המיטה הרחבה, ועוטפת אותה תחושת בטחון. מרגיש לי שסומכת על גופה, שסומכת עלינו, ומשוחררת בגופה לקראת כל מה שיגיע. היא שלווה ורגועה בין ציר לציר, ובזמן הציר עצמו היא מתנתקת ונמצאת בתוך עצמה, קשובה לצרכיה ולצרכי תינוקה.
עוברת כחצי שעה, אולי אפילו מעט יותר, לידיה לאיטה משנה תנוחה, נשכבת על גבה, ויולדת את בנה הבכור. תינוק מתוק, ברור לחלוטין ויפה עד מאוד. באופן מפתיע, נולד בתוך נוזל מקוניום רב, מה שמצביע כפי הנראה על מצוקה עוברית. מפתיע מכיוון שהאם לא שידרה ולו סימן אחד שיכל להצביע על מצוקה עוברית. מה שנראה מבחוץ לא תמיד תואם את מה שקורה מבפנים. נכון לכל כך הרבה דברים בחיים…. ואותו תינוק בדקותיו הראשונות נראה שהתגבר: ציון אפגר גבוה ותקין, משקל של 3.1 ק"ג ומתנה גם בשבילי – שאריות של מקוניום על בגדיי.
אני מסייעת ללידיה להגיע חזרה למיטתה במחלקה, מוודאת שהיא ובנה בטוב, וממשיכה חזרה לחדרי. בוקר למחרת לידיה אינה מצליחה להניק, אני מדריכה אותה על הנקה, מסייעת לה – ולאחר מס' שעות התינוק מסתגל כהלכה, והמשפחה החדשה משתחררת הביתה.
ועוד אישה. אגנס. אישה צנומה וקטנה, שיער קצוץ, פיגמנטציה רבה על לחייה. הגיעה לפני כשבועיים לביה"ח, הופנתה מקליניקה קטנה באחד הכפרים, וזאת לאחר שהייתה יותר מיומיים בעיצומה של לידה, ולא נראתה התקדמות. בעצב רב אני מספרת, שכאשר הגיעה אלינו, דופק התינוק כבר דמם.
מבנית לא הייתה התאמה בין אגנה של אגנס לראש התינוק (מה שגרם ללידה להתעכב), ולכן היא הובהלה לחדר הניתוח, לניתוח קיסרי, ע"מ לשלוף את תינוקה המת. תו"כ הניתוח, כאשר נשלף התינוק, ואיתו השלייה, היה ניתן לראות בבירור כי התינוק כבר מת יותר משעות ספורות לפני כן, השלייה והרחם היו מזוהמים. אגנס הועברה להתאוששות במחלקה, והתחילה טיפול אנטיביוטי חריף למיגור הזיהומים. לאחר כחמישה ימים, התברר שלאגנס אלח דם חמור, בטנה של אגנס נפתח שנית והיא טופלה באינטנסיביות רבה. בהמשך יתברר שלאגנס המוגלובין 4 (!!) והיא תקבל מנות דם. העיניים של אגנס כל כך עצובות. אגנס בכתה היום בפעם הראשונה. עד היום היא החזיקה הכול בפנים, חייכה מידי פעם חיוך לא משכנע. וגם פה – מה שנראה מהחוץ לא שיקף את מה שמתרחש פנימה. אגנס בדיכאון. דיכאון אחרי לידה של תינוק מת, תינוק שיכל להיות בחיים היום, לו רק הייתה בוחרת להגיע אלינו יומיים/שלושה לפני שהגיעה בפועל. והיום, היא שוכבת באותו חדר גדול, מלא בבכי תינוקות שזה עתה נולדו, ושמזכירים לה כל רגע ורגע את גזר דינה ההפוך.

שתי נשים שנגעו בי עד מאוד.
שתי נשים שהחוץ והפנים שלהם שונים.
שתי נשים ששמן מרמז על התרחשות לידתן: אגנס – אגן , לידיה: ליד-יה.

וגם עוד אישה, שהדומיננטיות שבה היא אמונתה החזקה, כוונתה האמיתית והאהבה הגדולה שמפזרת.
וכל אלו, ועוד מפגשים רבים עם נשים מגוונות ומיוחדות, מחברים אותי אל הנשיות שבי ואל המקום שאותו מחפשת, ומסייעים לי להדבק בכל מה שבוחרת שנכון לי, ולהדביק פיסות בתוככי.