שעות החשכה והלילה הופכים את פני חדר האשפוז במחלקה, וכאילו שנרקמת חיות מסוג אחר. קצת מזכיר לי את הלילה של טלי, גיבורת ספר הילדות שכה אהבתי "טבעת הקסמים", שבשעת לילה כל הליליפוטים היו מגיעים למיטתה והופכים אותה למציאות אחרת.
משהו בלילה, שלעיתים עובר בחשיכה כמעט מוחלטת למעט תאורת חירום, וזאת כאשר אין חשמל במחלקה, יוצר מציאות חדשה של אנשים רבים המתגודדים באותו חדר אשפוז, לא גדול במיוחד.
חדר האשפוז מונה כ-20 מיטות. במשך היום רבות מהמאושפזות וממלוויהן לא נמצאים בחדר, והוא אינו מלא. וכאשר הלילה יורד, דלתות החדר נסגרות ואיתן כל המאושפזות: אמהות טריות, תינוקות בני יומם, הריוניות חולות, וגם כאילו שסיימו את הריונם ללא תינוק נושם וחי. ואיתם גם כל מלוויהן של אותן מאושפזות: לכל מאושפזת לפחות מלווה אחד, יש כאלו עם 4-5 מלווים. וכל אלו מתגודדים בחדר אחד, שאינו גדול במיוחד ויוצרים חיות אחרת.

השבוע אני עובדת בלילות. וזאת בעיקר בכדי להתנסות ביותר לידות, שכן סטטיסטית בלילה יש יותר לידות, וגם כדי להתנסות בלילה של אוגנדה. חסר לי פה לילה. באוגנדה בכלל, ובכפר בעיקר, כאשר יורדת החשיכה, מסתגרים בבתים ויוצאים רק עם עלות השחר. בכפר אין מקומות בילוי, ולעיתים רחוקות מאוד יוצאת לאכול במסעדה מקומית בערב. וגם אז, כבר בעשר אין יוצא ובא. הדלתות של הבית ננעלות עד ליום למחרת. נועלים גם את כל יתושי המלריה מחוץ לבית. ולי חסר הלילה, חסר כל כך.
משמרת הלילה בסידור העבודה מוצמדת למיילדת אחת במשך שבוע רצוף: כלומר החל מיום שני בלילה ועד ליום שני שבוע שלאחריו בבוקר, אותה מיילדת תעבוד ברציפות שבעה לילות, משמרת של 12 שעות, ולאחרי אותו שבוע תקבל שלושה ימי חופש.
אני בחרתי לעבוד לילות עם המיילדת מודנדו, אימא צעירה לתינוקת מדהימה שבימים אלו ממש חוגגת שנה להיוולדה. אני אוהבת מאוד את מודנדו, את העבודה איתה, את הגישה שלה לעבודה ולאמהות וללידות. יש בה משהו רך ונעים יחד עם החספוס האוגנדי. אתמול בלילה, ברגעים שהיה בהם קצת שקט היא אמרה לי שלא תשכח אותי לעולם, ושאלה אותי אם כאשר אעזוב אשכח אותה. אמרתי לה שלעולם לא אשכח אותה. שאין לה מושג כמה שהיא הביאה לי לחיים. חייכתי לעצמי באותם רגעים, כמה נעים לדעת שמילאתי לבבות של אחרים ובאופן הדדי ליבי שלי התמלא גם הוא.
אני נכנסת לחדר האשפוז ב-22:00 בלילה, שעה שבה מתחילים טיפולי הלילה, חלוקת התרופות ובדיקות שגרתיות. החדר הומה ומלא, כל המיטות מלאות ותפוסות, גם מיטות ריקות ללא מאושפזות מאוכלסות בלפחות מלווה אחד. על המיטות יש יותר מאדם אחד, לעיתים קשה לדעת מיהי המטופלת ומי לא. בנוסף, על הרצפה פרוסים מחצלות רבות ועליהן מלווים נוספים. רוב רובו של החדר מלא בנשים, ומעטים הם הגברים שסועדים את נשותיהם. ליד כל מיטה גיגית גדולה שתשמש את המאושפזת ומלוויה כשירותים ניידים עד שעות האור.
התלחשויות של נשים ממלאות את החדר מלווים בקולות נחירות של נשים שכבר ישנות את שנתן. משימה מאתגרת היא לפסוע בין הנשים ולהגיע לטפל באחדות, בניסיון לא לדרוך על אף אחת בדרך ולא להפוך גיגיות.
ברקע קולות מלאכיים של תינוקות בני יומם: קולות יניקה, וגם קולות בכי. תחושה חזקה בחדר של חיים חדשים. של חיות. קצת כמו אותם ליליפוטים קטנים, אלו של טלי.
ישנם לילות שהעבודה לא נגמרת: לידות רבות וטיפולים רבים בנשים, ויש גם כאלו יותר רגועים, שיש זמן לשבת וקצת לנשום את הלילה. אתמול נשמתי את הלילה.
לילה עם שמים כמעט ללא כוכבים, וירח מלא שמאיר בחוזקה, גדול וכתום. לילה של ירח מלא אהוב עליי במיוחד, רבים הפעמים שבלילות שכאלו אני ערה, לפחות חלק מן הלילה. כך גם היה אתמול, תחושת ערנות ופיקחון.
אתמול בלילה נולד במחלקה תינוק ערני וסקרן. מהרגע הראשון שהושטתי את ידיי לעברו, והנחתי אותו על בטן אימו, היה פעיל וערני לחלוטין, תינוק של ירח מלא.
ג'ואנה, בת 27, אישה משכילה ולבבית, הגיעה לבית החולים כבר בלילה קודם, לילה עמוס ביותר, בתחילת לידתה. היא הגיעה בשלב הלטנטי, וחוותה צירים כ-24 שעות עד ללידתו של בנה. מס' שעות לפני הלידה פגשתי אותה על השביל ליד המחלקה. היא סיפרה ששתי לידותיה הקודמות היו מהירות, ושאינה מבינה למה התינוק מתעכב. היא ביקשה ממני שאחבר אותה לפיטוצין, האוקסיטוצין הסינטטי, כי היא כבר עייפה ורוצה שהכול יהיה מאחוריה.
נעים היה לדבר עם אישה שיודעת מה זה פיטוצין, ומבינה אודות תהליך לידתה. כמעט ולא נתקלת בזה פה. שוחחנו ארוכות, והרגשתי שהיא נרגעה מעט. סיפרתי לה שאגיע למשמרת לילה, והייתה בי תחושה עזה שהלידה שלה תגיע באותו הלילה.
כשהגעתי למחלקה מצאתי את ג'ואנה מסתובבת בחוץ בחשיכה מוחלטת עם צירים חזקים, חצי מנותקת מסביבתה. היא הייתה כולה ממוקדת בהליכה עם עצירות והשענות בצירים עצמם, והיה נראה שהיא עמוק בתהליך לידתה. כאשר ראתה אותי התבוננה בי, ושאלה אם זה קרוב. עניתי שכן. ברור היה שג'ואנה כבר בשלב מתקדם מאוד.
השארתי אותה עם המלווה שלה בחוץ, ונכנסתי לעזור למודנדו לסיים את כל מטלות הלילה. משהו בי הרגיש שהלידה קרובה, ורציתי לסיים במהירות את כל יתר המטלות ולהתפנות לג'ואנה.
ג'ואנה ילדה בלילה מושלם. לילה שקט במחלקה שאפשר תשומת לב מלאה, לה ולתינוקה, ללא הפרעות. בשעה 00:30 עלתה על מיטת הלידה, ובשעה 01:10 בבוקר בנה הגיח לעולם. בן ראשון אחרי שתי בנות.
(פה באוגנדה לידת בן היא משמעותית מאוד שכן עצוב כל כך, אך לפי המסורת הירושה מועברת לבנים בלבד. עדיין גברים נישאים פה לעיתים קרובות ליותר מאישה אחת, רבים המקרים ממקום של רצון לבן, כאשר נולדות בנות בלבד מהאישה הראשונה. כמובן שזוהי לא הסיבה היחידה)
ושוב, כמו בכל לידה שמלווה ואף הראשונה להושיט את ידיי ולקבל את התינוק, להמשיך ולטפל באמא החדשה, שלב שלישי של לידה, התאוששות לאחר הלידה, טיפול בתינוק,  מקבלת אישור מחדש ופשוט יודעת שזהו מקומי.
יום שבת בבוקר, כל יתר דיירי הבית עזבו ויש שקט גדול בחוץ ובפנים. ברקע ציוצי ציפורים ושאריות של שעוות נרות השישי. אני אחרי משמרת לילה, לפניי עוד שני לילות רצופים של עבודה. יושבת בחדרי, יודעת שנכון לי לישון עכשיו ויחד עם זאת יש בי ערנות שלא מאפשרת שינה. משהו בי קצת מזכיר את אותו תינוק מתוק שנולד בלילה של ירח מלא, ערני וסקרן. תינוק שהיום בעוד שעות בודדות ילך עם אימו לביתו החדש ויסתגל למציאות חדשה. כמוהו כמוני, מסתגלת למציאות חדשה.
ואגנס, אותה אישה שתינוקה נולד שלא בין החיים, ושהסתבכה עם דימומים וזיהומים, עודנה מאושפזת, עם סיבוכים נוספים. אגנס בדיכאון, כמעט ולא אוכלת, איבדה משקל רב ומשהו בעיניה איבד חיות. אין בה ערנות ואין בה סקרנות. מתבוננת בעיניה ויש שם חלל עמוק וגדול. בעלה של אגנס מטפל בה ונמצא לצידה יום וליל, הגבר היחידי במחלקה שישן לצד נשים ומלוות רבות כל כך. ובבוקר מתעורר, לובש את חולצתו, מקפל את מחצלתו, עומד במרכז החדר ומתפלל בקול גדול לשלומה של אשתו האהובה ושל יתר הנשים בחדר האשפוז. הלוואי שתצליח לראות כמה מבורכת היא באיש אוהב ודואג, והלוואי שאותו תינוק, ששכב 2 מיטות לידה, בלכתו הביתה יותיר מעט מאותן אנרגיות של חיות באגנס.

לפני כשבועיים סיימתי את רכישת הציוד לאגף המיילדות מכספי התרומות שאספתי לפני בואי מקרובי משפחה, חברים ומכרים בארץ ובחו"ל. בסכום יחסית צנוע רכשנו ציוד רב שכולל 2 מיטות לידה חדשות, משקל דיגיטלי לשקילת תינוקות בני-יומם, עגלת טיפולים, ארון מגירות, מנורת טיפולים ניידת, סינרים לצוות הרפואי ובד לעטיפת ציוד רפואי סטרילי. מדהים שכ"כ זול פה, ואפשר לשדרג מחלקה שלמה בסכום יחסית קטן. כל הציוד כבר בשימוש יומיומי. ההתרגשות פה רבה עד מאוד, בעיקר של צוות המיילדות והמיילד, של הרופאים ושל האחיות. הציוד החדש משדרג בצורה משמעותית את חווית המיילדות, הרופאים והיולדות.
כל אותם דברים שכל כך טריוויאליים לנו, פה הם כ"כ לא…ומסתדרים עם מה שיש, כאשר הדגש הוא שהיש הוא מועט מאוד. כנראה כאשר לא יודעים אחרת, מתרגלים ליש מועט שמביא עימו פשטות גדולה שמאפשרת כל כך הרבה. ויחד עם זאת גם מביאה איתה לא מעט מאבקים וקשיים.
וזה מורגש פה ונכון פה בכל כך הרבה מובנים. ילדים מתרוצצים ומשחקים בחוץ, נהנים מריצה אחרי גלגל ישן, מקפיצה על חבל שאיבד מגמישותו, ממשחק עם כדור מפונצ'ר – כל אותם חפצים שלא היו שווים את מבטם של כ"כ הרבה ילדים במקומות אחרים בעולם. ופה, אלו נחשבים כאטרקציה. ומבוגרים שמתלהבים ממשחקי חברה, משירה ומריקודים, מתגודדים סביב מכשיר רדיו ישן או סביב טלוויזיה קטנטנה שפולטת תמונה מהולה בשלג. משפחות אוכלות ביחד ארוחת ערב בחצר הבית הצנוע וקולות של צחוק אמיתי, צחוק של פשטות, נשמעות ממרחק.
וחושבת על כל הפשטות שמביאה עימה כ"כ הרבה, ועל כל מה שאנו מפסידים, יחד עם כל הרווח הגדול, בחיים שלנו. על השונות הגדולה בין שני עולמות, ועל כל מה שביניהם.
ואני, יחד עם הקרבה הגדולה והקשרים האמיתיים שיצרתי ונוצרו, אני תמיד אהיה שונה. פה. ובנתיים סופגת את כל מה שרק יכולה מכל הפשטות שמביאה עימה כ"כ הרבה.