סוף של יום עבודה ארוך, יושבת בחצר הבית בו מתגוררת. ברקע שילוב של ציוצי ציפורים, קולות צחוק ילדים וגם גנראטור שקצת מפר את השלוה. שעה זו היא בין השעות האהובות עליי: השמש ירדה ועוד מואר בחוץ, טעימות אחרונות של אור להיום, בריזה נעימה מלטפת את גופי, וגופי מודה כל כך לתחושת הליטוף לאחר יום חם במיוחד. והאור אט אט מתעמם, ועם האור שנעלם מצטרפים קולות נוספים, קולות של מואזין, קולות צרצרים. ובין לבין, הרבה קולות של שקט. בתוכי. עכשיו.
שינויים רבים והחלטות שלוקחת בתקופה האחרונה. בקצב שלי מבינה מה נכון לי, ומקשיבה לעצמי. נושמת התחלות חדשות, והנשימה קלה בדרך כלל. לעיתים חווה גם קשיים ועצירות בנשימה, ומהן לומדת הכי הרבה. לא פוחדת לעצור ולהקשיב לחלל שנוצר.
לפני חודש ממש, בתחילתה של השנה האזרחית החדשה, התווספתי למאגר מובטלי ההייטק. תקופת החופשה שקיבלתי מהעבודה הסתיימה, ולי היה ברור שנכון לי עוד להישאר פה. לחברת ההייטק היה ברור קצת פחות, ומשלא שבתי גזר דיני הוא כאילו שהתפטרתי. ואין יותר שלמה ממני על מהלך זה. יש בי ידיעה ותחושה של דיוק מושלם. עכשיו.
ומחר, לפי התוכנית המקורית, הייתי אמורה להיות בדרכי חזרה לארץ. ויודעת שמקומי כעת הוא כאן, ושאין נכון ומדויק יותר מלהישאר פה לעוד תקופה. לא יכולה לדמיין את עצמי בשום מקום אחר. עכשיו. ועודני פה, נושמת נשים ולידות, חיה חיים פשוטים שממלאים אותי עוד ועוד. והתחושה היא שיש אינסוף מקום למילוי. והמילוי, לאחר שעשה את שלו אצלי, אדיו יוצאים וממשיכים למלא אחרים, אחרות – את אותן נשים ויולדות. ואני מתמלאת מאותן אחרות, אחרים. ויש תנועה. תנועה מעגלית, תנועת האינסוף.
ועוד שינויים, ועוד החלטות שמתגבשות, ועודני נושמת לאיטי בקצב שלי את כל מה שמגיע. ובזמני הפנוי צועדת בכפר ועדיין נוכחותי גוררת הרבה תשומת לב. צבע לבן גורר מבטים ושיחות ומגע. אנשים נוגעים בי ברחוב. אולי מנסים לראות אם גופי אכן אמיתי. והרבה חיוכים יש ברחוב, וקריאות שמחה. ולעיתים גם בכי של תינוקות שלא מבינים מיהי אותה אישה ללא עור… ולפעמים כ"כ רוצה להיות בעלת עור כהה לכמה רגעים, ולהרגיש שווה. שבוע שעבר  באחד הלילות סייעתי לאחות מחלקת הילדים לחלק תרופות. ניגשתי למיטת אחד הילדים, מיטות שבהם האמהות והילדים החולים ישנים ביחד, והערתי את האם ע"מ שתתן לבנה החולה את מנת התרופה הלילית. היא ישנה חזק וכשהתעוררה וראתה אותי למולה, היא קפצה מהמיטה בצעקות, כאילו ראתה שדה למול עיניה. ניסיתי להרגיע אותה, וככל שהתקרבתי כך קולות הצעקות גברו. פעם ראשונה בחיי שאני מפחידה אנשים. תחושה מוזרה.
ובעצם השוני גם מאפשר כל כך הרבה, הוא מאפשר את אותם מפגשים ושיחות ומגע, כל אלו שאם עורי היה כהה לא היו מתרחשים.
אני שונה. ותמיד אהיה פה שונה. רבים הפעמים שחושבת לעצמי מה היה קורה אם הרצל שלנו היה בוחר באוגנדה כמדינת היהודים. האם היינו שונים או שמא היינו שווים.
כאשר אני נכנסת למחלקה אינני מרגישה שונה.
למחלקת היולדות חיים משל עצמה – ישנם ימים שלמים של שקט, ללא התרחשויות, ללא לידות – ימים שבהם הצוות יושב חסר מעש בחדר הקבלה, ימים של שיחות מרובות. ימים שמסייעים לשאוב כוחות ומרץ לימים אחרים, אותם ימים עמוסים בקבלת הריוניות, ימים של שרשרת לידות בלתי פוסקת, ימים של טיפולים רבים. ימים עמוסים. אני אוהבת את אותם ימים עמוסים. אנרגיית עשייה, ובעיקר אנרגיית חיים חדשים.
יום שבת האחרון היה יום שכזה, שיטפון נשי ובלתי פוסק. נשים שמסתובבות בחצר האחורית של חדר הלידה, נכנסות לתוכו ע"מ ללדת, ובחיפזון לאחר הלידה מתפנות לחדר האשפוז ע"מ לאפשר לאחרות מאותה חצר אחורית לתפוס את מקומן.
לאחר לידה אנו מסייעים ליולדת ברחצה וניקיון, מסייעים לה ולתינוקה להגיע לחדר האשפוז ומתחילים במלאכת ניקיון של החדר שכולל ניקוי מיטת הלידה, קרצוף ושטיפת רצפות, ריקון דליי שלייה ושלל לידתי אחר וניקוי ציוד והעברתו למכונת הסטריליזציה.
ביום שבת לא הפסקנו לעבוד. מלאכת הניקיון נעשתה תו"כ ריצה, ולעיתים לא כל המשימות נעשו בזמנן, מפאת חוסר זמן.
כמה נפלא להיות חלק מאותו מירוץ למען חיים חדשים. וכמה כואב שבאותו מירוץ היה גם תינוק קטנטן שנולד ללא חיים, בחודש השישי להריונה של האם, אם חולת איידס וסיפיליס (עגבת) גם יחד. ובאותו מירוץ גם נולד תינוק שעד היום נאבק לחיים, וכפי הנראה יש לו נזק מוחי.
וגם נולדו עוד תינוקות אחרים, חמישה במספר. תינוקות חזקים ובריאים. ואחד מאותם תינוקות זהו בנה של פיס peace, בת 14. הלידה של פיס הייתה ארוכה, ונראה היה שפיס מנותקת לחלוטין ממהלכה, כאילו לא קשורה לאותו גוף שנושא את התינוק. גוף אישה בתוך ילדה שמסרבת לאשר את גזר דינה. והלוואי ומראה זה היה נדיר באוגנדה.
מהלך הלידה מתבצע ע"פ פרוטוקול ממשלתי, ויחד עם זאת לכל מיילדת יש את גישתה שלה. יש פה מס' מיילדות שקשה לי עד מאוד לעבוד איתם ולשהות בחדר כאשר הן עובדות. יש את זו שמרגע שראש התינוק מבצבץ תעשה כל מה שרק אפשר כדי שהתינוק יצא במהירות, ולא תקשיב לקצב הלידה. עד כדי לחץ בטני, ושליפת התינוק עם כוח רב. ויש את זו שמדברת ליולדות בחוסר כבוד. היום היא הייתה חסרת סבלנות ליולדת בת 19, לידה ראשונה, והכתה אותה קלות. הייתי צריכה להחזיק את עצמי כדי לא להחזיר לה על מעשה זה. היא תדבר ותגיד שהיולדת הזו מפריעה לה. ואני חושבת לעצמי שהיא המיילדת היא זו שמפריעה.
ויש גם מיילדות מדהימות, שלומדת מהן כל יום עוד ועוד, על מהלך הלידה, ועל קשב ליולדת ולתינוק, על כבוד וסבלנות. והרבה בזכותן מגבשת החלטות. מגבשת את עצמי.
ביום שבת, לאחר אותו יום ארוך, אני פוסעת בשביל שמוביל לביתי ופוגשת באגנס. אותה אגנס, אישה בגילי, שאיבדה את תינוקה והסתבכה עם זיהומים. היא יושבת במקומה הקבוע על הדשא, על מחצלת. היא רואה אותי ומחייכת חיוך גדול. אמיתי. היא ניגשת אליי ומחבקת אותי. ואין מאושרת ממני. אגנס לאיטה מצליחה לצאת ולהשתחרר מהדיכאון שפקד אותה. בחודש האחרון אני כל יום יושבת עם אגנס. אגנס אינה דוברת אנגלית, ואין באפשרותי לתקשר עימה אלא רק דרך המבט. ודרך המגע. בימים הראשונים היא לא הבינה מיהי אותה אישה לבנה מוזרה שיושבת על מיטתה ונוגעת בה. ואני, שאגנס כה נגעה בי, כל מה שרציתי הוא לעזור לה. אני משוחחת עם הצוות שאינו ממש מבין – כנראה ששיגרת היומיום לא נותנת מקום לדיכאון. קשיחות שנוצרת מחיים במאבק יומיומי. ותחושת תסכול גדולה עולה בי, חוסר אונים.
וכך פשוט המשכתי לבוא. ולהיות. ולחייך לאגנס. ולגעת בה. ויום אחד. לאחר כמעט חודש. היא ניגשה אליי. וחייכה. ונגעה. ולא היה סוף יותר מושלם לאותו יום שבת.

החיים פה מביאים עימם הרבה. חיים סביב ניצול ומיחזור של מה שישנו ומה שאפשרי. להוציא את המיטב מחלקיק קיים, להתבונן בכל הפרטים הקטנים, ולראות אותם. יצירתיות שנולדת ממקום של מאבק יומיומי. האוגנדים שפגשתי הם יצירתיים ואני בקצב שלי לומדת פה להתבונן, לראות את הפרטים ולהפיק את המקסימום מתוך מה שיש.
לדוגמא – דלעת תנוצל לחלוטין: הגרעינים נקלים ונאכלים כחטיף (טעים, טעים). מסיבי הפרי מכינים משקה בריאות (בישול הסיבים במים רותחים), הפרי והקליפה משמשים למאכל.
מזרקים: לאחר השימוש היומיומי בביה"ח, עטיפות המזרקים נלקחות ע"י הצוות ומשמשות כחומר עזר להדלקת מבערי הבישול.
מסגלת לעצמי דרך התבוננות על שלם, ועל חלקיקיו. לתת מקום ומחשבה לכל פרט ופרט. לאו דווקא כמכלול.

החושך כבר ירד, שמיים שמקבלים גוון אחר. קולות סיום של יום. מראות של ליל: שממיות רבות מטיילות על קיר האבן שלצידי הבית, חושך מופתי. במתחם בית החולים אין תאורת רחוב, וכאשר הירח אינו מלא החושך משנה את פני המוכר. וכל מה שנראה, נראה כה שונה – והרבה אחר אינו נראה. עכשיו אינו נראה.