קשה לי. קשה לי לדעת שאפשר כל כך אחרת, ולא תמיד לדעת איך. קשה לי שאין לי מספיק ידע. קשה לי להתבונן מהצד, לדעת שיש דרך אחרת טובה ונכונה יותר, ולא לדעת מהי. לא מסוגלת להתרגל לרעיון ולמציאות שחיים פה לפיה, ש"ככה זה". וש"כנראה כך רצה אלוהים". לא רוצה גם להתרגל למציאות כזו. כי אפשר אחרת. וכי מי אנחנו שנדע מה הוא רצה באמת. אולי רצה שתהיה כוונה ונחישות לבחור בדרך אחרת.

החודש האחרון הינו חודש לא פשוט, התמודדויות עם תינוקות שנולדים במצוקה, לרוב מצוקה נשימתית, תינוקות שנולדים לפני זמנם, תינוקות חולים ששוכבים במחלקה ימים ארוכים. וחלקם אף לא שורד. משום מה בחודש האחרון ישנה שרשרת של עוללים, בנים, שנולדים עם אפגר נמוך מאוד, ואנו נאבקים על חייהם, מאבק שלא תמיד צולח. חושבת לעצמי מה מעוללים אותם עוללים.
החודש האחרון הינו חודש לא פשוט, התמודדויות עם אמהות טריות, חלקן כאלו שאיבדו את תינוקן, שעברו ניתוחים קיסריים וחטפו זיהומים קשים, כאלו אמהות שנאלצו לפתוח שוב ושוב את הצלקות שלהן, ולחטט בהן, ולהפציץ אותן באנטיביוטיקה ע"מ למנוע מהזיהום להתפשט בכל הגוף. חיטוט תרתי משמע.
החודש האחרון הינו חודש לא פשוט גם מפני שהצוות מתוסכל. הנהלת בית החולים מאוד קשוחה וקשה עם הצוות, כמעט ואין הערכה כלפי עבודת הצוות. מיילדת אחת פוטרה לפני מס' ימים לאחר שהתקבלו עליה תלונות, ואין מי שהגיעה במקומה. מצבת העובדים גם לפני פיטוריה הייתה לוקה בחסר, וכעת העבודה רבה וכוח האדם אינו מספיק. ויש ימים שדברים לא נעשים או נשכחים. וניהול הצוות לוקה בחסר. ובחודש האחרון מרגיש שחלק מהעובדים לא מטפלים מליבם. אלא מתוך צורך. לא מרצון.

באותו לילה של יום שלישי נרדמתי מוקדם, והתעוררתי כשעה לאחר מכן, מצלצול טלפון של מיילדת הלילה, שמבקשת שאבוא לסייע לה. עודני חצי ישנה ניסיתי להבין מה קורה בצידו השני של הקו. והבנתי שעליי למהר.
באותו לילה לא היה חשמל. וגם לא היה כמעט ירח. וכשיצאתי מהבית בו אני גרה מצוידת בפנס הראש שלי, מלבד אלומת האור הצרה שהתפשטה למרחק של כמטר לפניי, לא ראיתי דבר.  ואז הגיע אינסטינקט גופני, הרגליים נפרדו מן הקרקע ופתחתי בריצה לעבר המחלקה, מה שאיפשר לי להרגיש סוג של שליטה וכתוצאה מכך, איפשר לפחד להיות בתנועה.
באותו לילה, מראה חדר הלידה היה מראה של שדה קרב.
אני נכנסת עם נשימה מהירה מהריצה, והנשימה ממשיכה להיות מהירה ממראות עיניי: אישה עירומה שרועה על גבה על הרצפה. סביבה שלולית גדולה של דם, והשלייה עוד בתוך גופה. על שתי המיטות נשים לאחר לידה, האחת מלוכלכת מהפרשות שלה ושל תינוקה, השנייה מדממת ומחכה למיילדת שתתפנה לתפור אותה. בפינת החדר תינוק מחובר לחמצן שסביבו ערימת מזרקים, אמפולות, נוזלים, ציוד הנשמה ושאיבת נוזלים – ערימה שמתארת באופן מדויק, ללא צורך במילים את שאירע דקות קודם לכן. על רצפת החדר מפוזרות שאריות של לידות שונות. ריח חריף של שילוב דם, נוזלים וזיעה.
ומיילדת אחת, צעירה יחסית, עם אגלי זיעה שמנסה להשתלט על כל רצף האירועים הללו, כאשר במקביל גם מחלקת תרופות לכל יתר 18 המאושפזות במחלקה, מתוכן ארבע נשים לאחר ניתוחים שזקוקות להחלפת נוזלים ולעירוי ורידי.
ואני.
בשנייה הראשונה שואלת את עצמי מה עושים. ומתעשתת במהירות. אני נחפזת להעיר את הרופא, הרופא התורן שביתו במרחק של עשרה צעדים מחדר הלידה, זה שחייו כבולים כאסיר לבית החולים. עבודה של שישה ימים ולילות רצופים. ויום מנוחה אחד. לפני כחודש בת זוגתו של הרופא, שגם היא רופאה, הצטרפה למצבת העובדים – וכעת העבודה מתחלקת בין שניהם.
אני דופקת בחוזקה על דלת הפח בביתו, שומעת תגובה חרישית שמבשרת על כי משימתי הצליחה, והרופא ער, ושבה בריצה לחדר הלידה.
אותה אחת ששוכבת על הרצפה הגיעה לבית החולים כשבע שעות לאחר שילדה את תינוקה בביתה בכפר. התינוק לא שרד בלידה, ונולד ללא רוח חיים. והשלייה עודנה בתוכה. היא איבדה דם רב, היא חלשה וחיוורת. היא רועדת, ושיניה נוקשות נקישות שאפשר לשמוע ממרחקים רבים.
אותה אחת שברוטינה טיפולית של היסח דעת מצד המיילדת, תעניק לי שיעור גדול ותזכורת שכנראה הייתי צריכה, על הצורך להתגונן ולשמור על עצמי מפני מחלות. המיילדות אומרות שאלוהים שומר על כל הצוות הרפואי מפני מחלות. אני אומרת שאני צריכה לשמור על עצמי.
הרופא מגיע, בודק ונותן הוראות לטיפול, במקביל אני מסייעת ליולדות בניקיון, ממשיכה בחלוקת תרופות ובטיפול במאושפזות ומנקה את חדר הלידה, בעוד שהמיילדת תופרת את האם הטרייה, ומתחילה בטיפול באותה אחת עם השלייה התקועה.
לאחר כשלוש שעות אנו מצליחות להשתלט על האירועים, חדר הלידה חוזר למראהו השגרתי, ואני נחפזת חזרה לחדרי. לא לפני ששוטפת מעליי את אותם ריחות ומראות. משתחלת למיטה,שוכבת מתחת לכילתי, מוצפת במחשבות ולא מצליחה להירדם. חושבת בעיקר על אותו שיעור. וגם על אותו תינוק שנשימתו כה קצרה ומאומצת, ועל אותה אישה שהשלייה עדיין בתוכה. בלתי אפשרי לשטוף מראות.
לאחר מס' שעות, במחלקה אין וכמעט זכר לאותן שעות בודדות של לפני.
ויש אגנס חדשה. לידה ראשונה שהתארכה, ומשהיה נראה שהעובר במצוקה הוכנסה לניתוח חירום. התינוק נולד אכן במצוקה. ומס' שעות לאחר מכן, תינוק נוסף לאם נוספת, גם לידה ראשונה. גם תינוק במצוקה. יום של האזנה לחרחורי נשימות של עוללים בנים. יום למחרת תספר מיילדת הלילה ששני התינוקות נפטרו במהלך הלילה.
קשה לי. קשה לדעת שאותם תינוקות, גזר דינם לא היה מוות במדינה מתפתחת. קשה שאותם תינוקות שהיו זקוקים לחמצן ולחימום, לא יכלו לקבל את צרכיהם כיוון שבמשך היום היו ניתוקי חשמל רבים בכפר ובבית החולים. וקשה מכל תחושת אוזלת היד שבי.

וקשה לי ואף לא ברור לי אותו מנהג בלתי נתפס שקיים בקרב בנות הבאגאנדה, הרי זהו השבט הגדול השוכן רובו במרכז אוגנדה, במקום בו אני גרה. בנות השבט, כבר מגיל צעיר, לעיתים צעיר מאוד, נלקחות ע"י דודה/אישה בוגרת מהשבט שמלמדת אותם את מנהג "ביקור בשיחים" ( Visiting the Bush) בו הילדות מותחות ומאריכות את השפתיים הפנימיות (Labia Minora), המקורבות לנרתיק. אותה אישה בוגרת מלמדת את הבנות הצעירות טכניקות להארכת השפתיים הפנימיות, שכולל מתיחות ושימוש במשחות ובצמחים. ע"פ סיפורים בפעמים הראשונות הבנות חוות כאבים עזים מאוד ואף דלקות וחוסר יכולת להטיל שתן, ועם הזמן מתרגלות  לתחושה.
המנהג מתקשר לאמונה ששפתיים ארוכות ישמשו כ"דלת" לכבוד חדירתו של האיבר הזכרי, מה שיקנה לו הנאה מרובה. בנות השבט כבר מגיל צעיר מחונכות כי סיפוק יצר הגבר חשוב במיוחד. הופתעתי לגלות שבנות השבט מאמינות שאותה "דלת" תחסום איברים לא רצויים, ולכן למעשה זוהי הגנה מפני אנסים. הן מאמינות שאותה "דלת" תשמור עליהם מפני נגיף האיידס.
במציאות ישנן בנות רבות נשאיות כנראה מתקשר לכך שלאחר שמבקרות בשיחים בתדירות גבוהה ומרוכזות במשימה, הן סקרניות לקיים יחסי מין ולהבין כיצד אותה "דלת" פועלת, ולכן נחשפות כבר מגיל צעיר מאוד למחלה.
והכי קשה, שאותן בנות גדלות,ממשיכות במנהג המתיחה, ושולחות את בנותיהן לאותה משימה לא נתפסת.
ואותה "דלת" מביאה זיהומים רבים לאותן בנות ואימהות ונשים.

ואותה אגנס חדשה, שלושה ימים לאחר שאיבדה את בכורה, תובל לפתיחת הצלקת וניקוז הרעלים.
צירוף מיקרים של עוד אגנס, שאיבדה את תינוקה, וחטפה זיהום קשה. עוד אגנס שמחטטים לה עמוק בצלקת הטרייה.
ויש גם את שרה. שחייה ניצלו בעקבות ניתוחי חירום לשאיבת הרעלים והזיהומים הכבדים שבחלל רחמה. ויש גם סיכוי שייאלצו לכרות את רחמה. שרה הגיעה לפני כשלושה שבועות לבית החולים עם ריח ריקבון שהורגש למרחקים, אותו ריח שלא עזב את חדר הניתוח ימים ארוכים. וכבר שלושה שבועות, שקולות של צרחות עזות ממלאות את רחבת המחלקה בזמן החלפת תחבושות. לומדת פה על כך שדבש טבעי טהור עוזר להחלמת הזיהום, וכל יום בזמן החבישה, בקבוק הזכוכית של שרה, עם הדבש הסמיך נפתח ומתרוקן לאיטו היישר לחלל בטנה. ויש לחבוש ולאטום בקפידה גם בכדי למנוע ביקורי דבורים ומיני חרקים נוספים.

ויחד עם הקושי יש גם תקווה גדולה לשינוי.
חדר ניתוח חדש, שבימים אלו ממש לקראת התחלת פעילות – מה שיבטיח שמירה על סטריליות והיגיינה, ובתקווה שיצליח להקטין את תופעת הזיהומים הקשים.
ופמפומי שינויים קטנים שעושה ומדברת שאט אט מביאים את אותותיהם. מנצלת את קירבתי להנהלת בית החולים, ואומרת את שעל ליבי.
ורופא שמומן ע"י תורמים איטלקים וטס השבוע לחודש לימודים כירורגים בבית חולים באיטליה. רופא שהיה זקוק לחיזוק ושינוי, ופרגון. אותו אחד בן כ-30 שעלה לפני מס' ימים בפעם הראשונה על טיסה, והתרגש כמו ילד קטן לפני טיסה ראשונה.
ואגנס. אגנס הראשונה שנגעה לליבי עד מאוד. אותה אגנס השתחררה לביתה שבכפר מרוחק, לאחר 41 ימי אשפוז. אותה אגנס שלא חייכה ימים רבים, ושבה לחייך. אגנס שלמדתי ממנה רבות על סבלנות והקשבה והכלה.
אותה אגנס שלימדה אותי שגם כשקשה אפשר לנצח.
תמיד יש תקווה. תמיד. רק צריך להרגיש בה, ולהאמין בה.