יש המון סוגים. של הכול.
יש אריה חזק. וגדול. ויש גם כזה חלש. ולפלף. וזה לא עושה אותו להיות פחות מלך האריות. כי הוא כזה. הוא אריה. ולפעמים הוא חזק וגיבור, ויש ימים שהוא גם לא. ואיזה כיף לו שהוא יכול להיות גם וגם. ויחד עם זאת, כמה קשה להיות חלש כאשר כולם מצפים ממך להיות חזק. אבל יש ימים. וכשהם מגיעים גם אריות יודעים להיות חלשים.
כזה היה טים האריה כשפגשנו אותו בשעת זריחה. הוא צעד באצילות מהולה בחולשה. כשהתקרבנו עם הרכב הוא התבונן בנו ארוכות והתיישב. הוא נראה מותש. חור גדול במצח מעוטר בחומר חיטוי העיד על ארשת פניו הכאובה. החור ממש הזכיר לי את אותן נשים עם זיהומים שיש לנו במחלקה. אלו עם חור בבטן, שעוברות כל יום מסכת חבישות מכאיבה, כמו טים – לעיתים בהרדמה.
טים נפצע ימים ספורים קודם לכן. לפי סיפורי המדריך הוא ניסה ללכוד זברה, והיא בעטה בו בחוזקה במצח והותירה בו מזכרת נדיבה. היא הצליחה להימלט. וטים. טים נשאר עם סימן. מאז אותו יום, צוות הפארק מרדים אותו ומטפל בפציעתו.

יש פיל כוחני. וגדול. פיל מהסוג שלא ארצה להיתקל בו. פגשתי בחיי לא מעט פילים כאלו, שהרגשתי בטוחה להתבונן בהם ממרחק, במקום מוגן. זכור לי גם אותו פיל שכמעט הרג את חבריי בדרום אפריקה, כאשר אחד מהם יצא מן הרכב להצטלם עם הפיל, בעוד שהפיל לא ממש אהב את הרעיון ודהר לעברו. הסוף היה טוב, אבל תוך כדי האירוע דופק המשתתפים וכן לחץ דמם היה גבוה מאוד… ויש גם פיל ידידותי, אוהב אדם.
כזה היה בולבול הפיל. את בולבול פגשנו כשהגענו לקרבת המחנה בו לנו, הוא התקרב לקדם את פנינו ונהנה להסתובב במחנה בין החדרים ולהתחכך באנשים. גם אני נהניתי מחברתו של בולבול, וצעדתי איתו כמה מאות מטרים.
איזה כיף לאותם פילים מהסוג הזה של בולבול. אותם אלו שלמרות שהם אמורים להיות מסוכנים, הם בעצם לא. הם בעצם רגישים וחברותיים. ואולי גם להם יש ימים שבעצם הם לא. אולי ימים כאלו שבהם הם חסרי סבלנות ולא אוהבי אדם.

החופש להיות מה שנכון לך להיות בכל רגע נתון. ולאו דווקא להיות מה שמצפים ממך להיות. החופש להקשיב לעצמך ופשוט להיות אתה. החופש להפתיע. לצאת מן המסגרת ומהקיבעון. לתת פירושים חדשים לאסוציאציות ולנורמטיביות. חופש להיות אני. מי שאני. זה חופש אמיתי.

יום שישי ואני חזרה בכפר מהצפון הרחוק. מרגישה בגופי את כל מהמורות הדרך של נסיעה ארוכה בכבישים לא סלולים ושאריות של לינה על מזרון ספוג ישן. ישן מידי.
לאחר ימים רבים של שיגרת עבודה אינטנסיבית בבית החולים, לקחתי פסק זמן ונסעתי לשמורת הטבע קידפו, בצפון מזרח אוגנדה, בקרבת גבול סודן וקניה. שמורה זו היא הגדולה ביותר באוגנדה, וידועה כבין היפות ביותר במדינה.
בפעם זו, לראשונה, לא נסעתי לבדי. נסעתי עם דינה.
דינה מתגוררת בבית בו אני גרה, בחורה אמריקאית שעובדת בארגון שמסייע לאוכלוסיה האוגנדית. יש להם פרויקטים מדהימים שמתמקדים בסיוע לנשים ולילדים להגשים את הפוטנציאל שלהם תוך מתן חינוך ושירותי בריאות. הגישה שלהם היא העצמת קהילות ופיתוח אישי בצורה שתאפשר פתרון לטווח ארוך, ללא תלות בארגון.
אנחנו בערך באותו גיל, ונעים שיש בבית עם מי לדבר ואת מי לשתף.
המסע לקידפו התחיל השכם בבוקר בנסיעה של כשמונה שעות לעיר הצפונית, קיטגום. עיר קטנטנה ומקסימה שממנה והלאה הציוויליזציה כמעט ומסתיימת (יש שיגידו שהיא הסתיימה כבר ביציאה מקמפלה, אולם הכול יחסי בעיני המתבונן), הנופים משתנים, אנשים מסוג אחר. רובם עניים מאוד ומתפרנסים בקושי רב מתבואת האדמה וממרעה. הם מתגוררים בכפרים נידחים, כאלו ששימשו ומשמשים כמחנות פליטים. הבנייה בהם צפופה מאוד : עשרות ומאות של בתי בוץ קטנטנים ולא מטופחים. חלקם ממוספרים – מה שהעלה בי אסוציאציה לקעקועי המספרים של אלו שהיו בשואה. סיפורי זוועות על השחתה, התעללויות, אונס, חטיפות, כפייה וסחר בעבדי מין ורצח חפים מפשע – ילדים ונשים, ע"י אנשי ה-  LRA (Lord's Resistance Army) – קבוצה קנאית שהוקמה בסוף שנות השמונים בצפון אוגנדה במטרה להפיל את השלטון המקומי. רק בשנים האחרונות ממש השקט חזר לאזור והמקומיים באיטיות חוזרים לאותם בתים שננטשו בניסיון לאחות את הפצעים הקשים ולהמשיך בחייהם הפשוטים.
הנסיעה מקיטגום לעבר השמורה אורכת כארבע שעות – דרך, לא דרך, עם נופים מתחלפים שלעיתים הזכירו לי תפאורת אגדות ילדים אפלות, כאילו מן הסוג של עמי ותמי: יער אפל, חורשה גדולה עם שאריות שריפה ועצים עירומים נטולי עלים. תחושת מסתורין ואפלוליות.
בעודי נוסעת בין הכפרים,  מנסה לדמיין את אותן הזוועות שהתרחשו לאנשים הפשוטים שנראים בדרך – ולא מצליחה. שמחה שלא מצליחה. לא את הכל צריך לדמיין. יש דברים שלא צריך לפגוש בהם.
הדרך מתאימה כ"כ לאותה שמורה נידחת. דרך נידחת ואפלולית לשמורה שכזו. ואיזה מדהים לי להרגיש את הדרך, ולהתמקד בדרך בהיותי בה, יחד עם ההכרה שאותה דרך תוביל אותי לעבר היעד.

התחושה הראשונית שממלאת אותי בהגיעי לשמורה היא בתוליות. ראשוניות. דרכי עפר מועטות, 2 מקומות לינה יחידים, מדריכים ושומרים תמימים, כאלו שלא תמיד ידעו לענות על כל השאלות, ולזהות את החיות מרחוק. המדריך שלנו הגיע ביום הראשון עם משקפת שהראייה דרכה פחות ברורה מהראייה בלעדיה. ביום השני הוא כבר לא הביא אותה עימו.
תחושה חזקה, שכיף לגעת בה כל פעם מחדש – תחושת הבתוליות והראשוניות. תחושה שאני לא נתקלת בה לעיתים קרובות, וכאשר היא מגיעה, אני מתבשמת בניחוח המופלא שממלא אותי.
ימים של השכמה מוקדמת, ימים של זריחות ושקיעות, של צפייה בחיות ובחיים של אחרים. ימים של הרבה טבע נינוח ושקט. ימים של בהייה בעצים מדהימים. ימים שממלאים אותי בכוחות מחודשים.
את הדרך חזרה לכפר הצלחנו לעשות ביום אחד. 12 שעות של נסיעה, בכבישי עפר שבהם אכלתי, נשמתי, ראיתי ואפילו שמעתי עפר ועוד עפר. ועוד עפר.
בדרך חזרה חלפנו על פני בתי ספר רבים שממוקמים ממש על הכביש הראשי: מראה מלבב של מאות ילדים בתלבושת אחידה. אנרגיית חיות חזקה.
השבוע הילדים האוגנדים חזרו לבתי הספר, לאחר חופש גדול של כחודשיים וחצי. ברחובות יש תחושת התרגשות, ילדים מתרוצצים, לבושים בתלבושת ביה"ס, נזכרים בתחושת מגע הבד על גופם. באוגנדה בתי ספר ממשלתיים ופרטיים. חלקם בתוך מבנים ייעודיים, אחרים מתחת לעץ מנגו, או כל עץ רחב וגדול שענפיו מצלים צל רחב מספיק לאכלוס כיתת ילדים ומורה.
רבים מהילדים שהולכים לבתי ספר לומדים בפנימיות. כבר מכיתה א' נשלחים הרחק מהוריהם ומתראים עימם רק לאחר מס' חודשים. אחרים ישובו לביתם בצהרי היום ויסייעו להוריהם בניקוש הגינה, בזריעה, בשאיבת המים ובכל פעולה אחרת שתידרש. ויש גם לא מעט ילדים עניים שהוריהם לא יכולים לתמוך בהם כלכלית והם לא זוכים בחינוך.
מערכת החינוך דורשנית מחמירה ונוקשה. ילדים כבר מגיל שש מתעוררים כל יום בחמש בבוקר, ולומדים ברציפות, עם הפסקת צהריים קצרה, עד תשע בלילה. דבר שיגרתי ונהוג הם מכות כחלק ממערכת ענישה מחמירה. על הילדות והילדים להגיע ביום הראשון ללימודים מסופרים קצוץ, ולעיתים אף מגולחי ראש, וחל איסור על גידול שיער.
בפנימיות לעיתים שכבה שלמה מתגוררת בחדר אחד, אולם גדול עם מיטות של 3 קומות. יותר ממאה ילדים בחדר אחד, רק מתארת לעצמי מה קורה בגלי מחלות באולם זה.
בחודשים האחרונים אני נחשפת לסיפורים, אותם אלו שדינה חווה כחלק מהיומיום שלה.
בכפר מרוחק עד מאוד נהג אחד המורים לבצע מעשים מגונים בתלמידות שלימד. ואת חלקם הוא אף אנס. כיום ידוע על כעשרים בנות שנוצלו ע"י אותו אחד, וכל זה התגלה בסדנת העצמה נשית שנעשתה לבנות כחלק מפרויקט רחב של אותו ארגון שדינה עובדת בו. בתחילה אנשי הכפר לא רצו לדווח לרשויות על אותו מורה, ולא שיתפו פעולה. הם סיפרו שידעו שהוא נוגע בבנותיהם, אך לא ידעו מהי חומרת מעשיו וחשבו שזה בסדר שעושה את מה שעושה. לאחר מכן יספרו שפחדו ממנו. רוב אנשי הכפר חסרי השכלה, אנשים פשוטים ועניים שנמצאים במאבק יומיומי ע"מ להאכיל ולחנך את ילדיהם, ואותם אלו פחדו מהמורה, המשכיל. מזעזע לדעת שקהילה שלמה בכפר אפשרה לסוטה לחיות בתוכה. אפשרה לאותו סוטה לפגוע פיזית ונפשית בבנותיהן הצעירות, כבר מגיל צעיר מאוד. ידעה על הנעשה ושתקה.
בכפר מרוחק אחר, ילדה אפילפטית נחשבה כאחת שנכנס בה השטן. אותה ילדה, כשהייתה בת 11, נשלחה בשעות הערב המוקדמות ע"י אימה לקנות דגים בשוק, ובדרכה חזרה לביתה, נחטפה ונאנסה. הסיפור ממשיך לזעזע כאשר אונס זה הביא לכך שתשעה חודשים לאחר מכן אותה ילדה, ורוניקה, נהפכה לאמא, וילדה תינוק קטנטן, בביתה שבכפר. התינוק נמסר לבית יתומים.
את ורוניקה פגשתי לפני כשבועיים. ורוניקה היא אחת מאותן בנות שהתמזל מזלן והן ממומנות ע"י מלגת לימודים של אותו ארגון שדינה עובדת בו. ורוניקה הגיעה אלינו לכפר, חולה מאוד, בדרכה לבית הספר החדש שתתחיל בו את לימודיה. היא סבלה ממלריה וטיפוס הבטן והועברה במהירות לאשפוז. היא נראתה סובלת, הגעתי לבקרה וקשה כל כך לראות אותה במחלתה, שוכבת לבדה בחדר. התבוננתי בה וישר עלה בי הספר של פאולו קואלו – ורוניקה מחליטה למות. אמנם סיפורי חייהן שונים מאוד זו מזו, אך משותף לשתי הגיבורות תחושת הבדידות והניכור.
אני מתבוננת בורוניקה, ילדה פצועה, ששוכבת במיטתה לבדה, ללא יד אימהית מלטפת, ילדה שעברה סבל גדול בחייה, ילדה אפילפטית שקשה לה חברתית כי מפחדים ממנה בבית הספר. ילדה עם נסיבות חיים קשות, שלמרות כולן, מתרוממת לאיטה וחוזרת לחיים. סטירת פרספקטיבה ישירה לפניי.
שבתי חזרה לכפר, תחושת חזרה הביתה, נכנסנו חזרה ומהרגע שחלפנו את שער הכניסה, ממטרת חיבוקים וחיוכים בלתי פוסקת. הדדיות של שמחת השיבה.
קצת פחות משבוע של ניתוק מעולם הלידות. שבוע של פסק זמן, של מילוי מצברים. אני פוסעת היום בשביל שמוביל אל המחלקה ופוגשת בפנים מוכרת. שרה מנופפת לשלום. היא מחייכת ונראה שמצבה השתפר. איישה, האם של אחד התינוקות החולים מחייכת אף היא. אני ניגשת לתינוקה והוא גדל והתחזק. אפילו החל לינוק מעט הישר מן השד. וויני, גם היא מחייכת. גם תינוקה גדל והתחזק והחל לינוק. המחלקה די ריקה.
הצוות ניגש אליי ומספר שהשבוע היה שבוע שקט במחלקה. ושעכשיו שחזרתי, אפשר לחזור לעבודה. הם כבר מכירים אותי. אכן החל מהשבוע שמגיע מבקשת שנחזור לעבודה.

תודה גדולה ועצומה. תודה על שגדלתי במציאות מאפשרת. תודה למשפחתי ולהוריי על כל האהבה, והדאגה והכבוד. תודה על החינוך שקיבלתי. תודה לחבריי הקרובים, למכריי ולאנשים שמלווים אותי, על כל האהבה, ההכלה, הלמידה והחיזוקים. תודה על הקשיים ועל הרגעים הלא פשוטים שמלמדים רבות. תודה על הנפילות שגם מביאות עימן התרוממות. תודה גדולה על כל יום בחיי, על כל רגע – כל מה שאפשר לי ומאפשר לי להיות מי שאני.
תודה לכל סטירות הפרספקטיבה שחוטפת על בסיס יומי, אלו שמאפשרות לי להבין ולדעת ששום דבר לא מובן מאליו. ותודה לעצמי. על ההקשבה וההכלה, על שהולכת בדרכי, על האמת שלי.