מאז ומתמיד הירח מרגש אותי, דבר שבשגרה שלי משיורדת החמה היא לחפש את הירח ולברך אותו לשלום, להכיר לו תודה שהגיע ולהתפעם מגודלו ומצורתו וממיקומו בשמיים. יש שעות שהוא נמוך עד כדי שבתחושות ממש ויכולה לגעת בו ושעות אחרות שמרגיש מאוד רחוק. אני אוהבת לבהות בירח ולראות. בשהות שלי פה הלבנה מורגשת בעוד מימד, מימד
סיפרתי היום לפלורנס, המיילדת המקומית, שיש מלחמה בארץ ובעזה, סיפרתי על נפילות הטילים, על המחיר הקשה שהאזרחים משני הצדדים משלמים, על הרצון הגדול של רבים לחיים של שלום וקירבה, על האמונה הגדולה שלי בשלום. סיפרתי לה כמה קשה לי להיות רחוקה מכולם בארץ. היא שתקה ועיניה הגדולות בהקו מרסיסים של דמעות שזוכרות, גופה אמר בתנועות
השעות המוקדמות של הלילה. קולות הצרצרים הנשמעים מחוץ לבקתת הבוץ שבה אני מתגוררת, ומלבדם אין עוד קול. שקט פה כמו שמזמן לא חוויתי שקט, שכחתי כבר שיכול להיות כל כך שקט… והגוף שלי עודנו במקצב אחר, הרגלי החיים: הרגליים עוד מחפשות תנועה ומהירות והתעסקות, הידיים מבקשות עוד להאחז בהגה ולנהוג, בסלולרי ולדבר, במקלדת ולכתוב, מן
