ממש עכשיו והייתי קרובה לעננים. כמה מדהים וכמעט לגעת בהם. כל כך אוהבת לטוס מעליהם ולדמיין את עצמי מדלגת בין עננים. אם היו משאלות יכולות להתגשם זו אחת מאלו שהייתי בוחרת לי. לטבול בעננים. אני בדרכי חזרה הביתה. ושוב אני באדיס אבבה. ושוב כמה טוב שיש הפוגה בין המעברים. שעות של עיכול. שעות שבהם שומעת
יום שישי ובוקר. ימים אחרונים שלי באוגנדה. ימים מלאים. מלאים בפרידות ויותר מכל מלאים באהבה. ושמתי לב שככל שיש בי יותר אהבה כך יש בי יותר מקום לעוד ועוד. מן כלי קיבולת שגדל וגדל, תחושת אינסוף שעוטפת אותי. ניזונה מעצמי ומסביבתי. תחושה כל כך מרוממת ומחזקת. הבקרים שלי פה מוקדמים עד מאוד. הספקתי לכבס את
היום הלב שלי התחיל לעבוד קצת אחרת. מן תחושה של פעימות לא רגילות. אני מרגישה אותו יותר חזק. מרגישה אותי. גם אחרים מרגישים אותי כנראה, כי רבים מאלו שפוגשים בי פה. ובכלל. מגיבים אליי היום אחרת. פעימות של סיום תקופתי הנוכחית באוגנדה. כמה שלא פשוט לי. להתבונן בכל כך הרבה זוגות עיניים ולדעת שזוהי הפעם
