אני כותבת

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" השנה ראיתי את עצמי. גם ראיתי כאילו יצאתי ממצריים. יום רביעי של פסח, ואנחנו חזרה בכפר. שבוע ויותר נפלאים בקרבת אחותי. דנה. התאומה שלי. שבוע ויותר שמרגישה שיש לי "תפקיד" אחר, אני מארחת. מוזר להיות מארחת. פתאום לא לדאוג רק לעצמי, להחליט ביחד

[**** אזהרת טריגר – פוסט זה מכיל תכנים ותמונות קשים לצפייה ולקריאה] שחר שהפציע, מוקדם מוקדם בבוקר, ואני לבדי בבית. הדיירים שנמצאים בימים אלו בבית: מריה אם הבית, והמתנדבת הגרמנייה, ילדה בת 18 שמביאה עימה בשבילי הרבה הרבה שיעורים על סבלנות והכלה וגם על חוסר סבלנות וחסר הכלה, שתיהן עזבו למיסת הבוקר בכנסייה. יום ראשון

כבר כמה ימים שהבטן שלי מנסה לומר לי משהו. אני באמת שמשתדלת להקשיב למה שיש לה להגיד. נותנת לה להיות מי שהיא. היא תמיד מספרת לי כל כך הרבה. לי ולבטן שלי מערכת יחסים מאוד קרובה. שנים של אינטימיות שמתבטאת בהכרה עמוקה. אצלי כל כך הרבה מתרכז ומתנקז לעבר הבטן. מרכז חיי, בסיס קיומי הינו