חסרה לי מילה. אני חושבת שלא רק בעברית היא אינה קיימת. היא פשוט אינה קיימת. מילה גדולה. זוהי אותה מילה שמאגדת בתוכה את השימוש בכל החושים. בוזמנית. ומילה נוספת שממחישה את ההרגשה שבאה בעקבות אותו שימוש. סוג של נשימה אחרת. פתוחה יותר. בוהקת. ימים של טבע מן האגדות. שבתי לאותם איים שכבר הייתי בהם. הפעם
החיים שלי פה במשך הזמן סובבים סביב סוג של שיגרה. שיגרה של עבודה במרכז המיילדות, של טיפולים בנזירה, של עזרה ולימודי מחשוב. שיגרה של התעוררות קימה והירדמות וכל מה שבא בין אותה התחלה ואותו סיום של יום. קצת מזכיר לי את אותה שיגרה של מטאטו: תחנות של התחלה וסיום ידועות. הדרך בגדול ידועה עם כי
שבוע אחר. יושבת בחצר של הבית בו גרה. הפעם בחרתי בפינה אחרת – לא זו שבד"כ יושבת בה. מולי מגרש הטניס של הרופא, אותו מגרש שעזרתי לבנות. ולצבוע. הוא נראה ממש אחרת היום. רחבת העפר התמלאה בשבוע האחרון בצמחייה ירקרקה, והסימונים בחלקם דהו. מראה של שחיקה. חזרתי למראה ירוק יותר, נראה שהגשם הביא עימו צבעים
