אני כותבת

  שעות החשכה והלילה הופכים את פני חדר האשפוז במחלקה, וכאילו שנרקמת חיות מסוג אחר. קצת מזכיר לי את הלילה של טלי, גיבורת ספר הילדות שכה אהבתי "טבעת הקסמים", שבשעת לילה כל הליליפוטים היו מגיעים למיטתה והופכים אותה למציאות אחרת. משהו בלילה, שלעיתים עובר בחשיכה כמעט מוחלטת למעט תאורת חירום, וזאת כאשר אין חשמל במחלקה,

השבוע יש אינטנסיביות באויר. אינטנסיביות של רגשות. אינטנסיביות של עבודה,  אינטנסיביות של מבקרים, אינטנסיביות של תרומות. וכול האינטנסיביות עטופה בתחושה של יציבות ועייפות. השבוע הגיעו שלושה מבקרים חשובים לביה"ח ששוהים פה מספר ימים. הם מביאים הרבה חיות לגסט האוס, שיחות אל תוך הלילה, הרבה אוכל (מפנקים את התורמים – ואני נשכרת גם), וגם מביאים עימם

ואני מגיעה למחלקה מס' שעות לאחר שפרסמתי את סיפורה של לידיה. יש בי שמחת בוקר, תשוקה ליום שמגיע, מגיעה עם חיוך גדול ומתחילה את יומי. ולאחר כשעה, בהיסוס, מודנדו המיילדת ניגשת אליי ושואלת אותי אם אני זוכרת את לידיה. בפיה בשורות קשות. קשות מאוד. התינוק של לידיה נפטר הלילה. נשמתי נעתקת, ואני מסרבת לקלוט את