מסע מיילדות באוגנדה – ביקור ראשון

  אני אוהבת לגעת. לגעת באנשים, לגעת במראות, לגעת בחלומות, לגעת בעצמי. הנגיעה לעיתים לא מורגשת פיזית. ולעיתים כן. לעיתים פשוט מניחה שתי ידיים ומקשיבה. אפשר ללמוד כ"כ הרבה מלהקשיב, דרך הידיים, ומשם ממשיכה

  שמונה ימים של חג שהביא עימו אור הסתיימו זה עתה, ימים שלכבודם הכנתי חנוכייה אוגנדית אותנטית, בסיסה חתיכת עץ, שנתרמה מנגריה בכפר, עטופה בעלה בננה רחב. הכנים שלה וגם השמש הנם מכסים של

אני פוסעת בדרכי מהבית בו אני מתגוררת (בתמונה למעלה) לכיוון המחלקה, מרחק של כ-2 דקות הליכה. צועדת על כרי דשא עם לחלוחית של בוקר ועל דרך לא סלולה עם ניחוח אדמה רטובה, שאריות של

שבוע נוסף חלף לו, שבוע של שיגרת לידות בבית החולים, שבוע של ריחות חדשים, וסיומת מתקתקה של סוף שבוע בשמורת הטבעMurchison Falls, שמורת טבע מרוחקת כחמש שעות נסיעה צפונה מהכפר בו אני מתגוררת, הגדולה

מבינה ומקבלת תוקף בימים האחרונים שכל שצריך הוא לבקש. היש פשוט מזה? לבקש מתוך כוונה, ממקום של אמונה. אז דברים קורים. קורים לי. מאז שבוע שעבר, מבקשת לידות. הלידה הראשונה שליוויתי הייתה לידתה של

מזה מספר ימים שאני באוגנדה. עודי מנערת בעדינות את אבק הארץ, אבק ההכנות המרובות לקראת הנסיעה. בחלקו בוחרת שיישאר ויקיף אותי, וחלקו מתפוגג אט אט. אני פה! וזה לא מובן לי מאליו כלל וכלל.