ימים של פרידות
יום שישי ובוקר. ימים אחרונים שלי באוגנדה. ימים מלאים. מלאים בפרידות ויותר מכל מלאים באהבה. ושמתי לב שככל שיש בי
יום שישי ובוקר. ימים אחרונים שלי באוגנדה. ימים מלאים. מלאים בפרידות ויותר מכל מלאים באהבה. ושמתי לב שככל שיש בי
היום הלב שלי התחיל לעבוד קצת אחרת. מן תחושה של פעימות לא רגילות. אני מרגישה אותו יותר חזק. מרגישה אותי.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" השנה ראיתי את עצמי. גם ראיתי כאילו יצאתי
[**** אזהרת טריגר – פוסט זה מכיל תכנים ותמונות קשים לצפייה ולקריאה] שחר שהפציע, מוקדם מוקדם בבוקר, ואני לבדי בבית.
חסרה לי מילה. אני חושבת שלא רק בעברית היא אינה קיימת. היא פשוט אינה קיימת. מילה גדולה. זוהי אותה מילה
החיים שלי פה במשך הזמן סובבים סביב סוג של שיגרה. שיגרה של עבודה במרכז המיילדות, של טיפולים בנזירה, של עזרה
שבוע אחר. יושבת בחצר של הבית בו גרה. הפעם בחרתי בפינה אחרת – לא זו שבד"כ יושבת בה. מולי מגרש
לחיות ליד נזירות. מתבוננת בחיים של הנזירות, ומעריצה את הדרך שבה בחרו לחיות את חייהן. חיים באמונה חזקה של שירות.
יש סימנים מוסכמים. יש כאלו שמוסכמים בריש גלי ויש גם כאלו שמוסכמים בצנעה. יש סימנים שמשותפים לקבוצת אנשים עם מכנה