ממש עכשיו והייתי קרובה לעננים. כמה מדהים וכמעט לגעת בהם. כל כך אוהבת לטוס מעליהם ולדמיין את עצמי מדלגת בין עננים. אם היו משאלות יכולות להתגשם זו אחת מאלו שהייתי בוחרת לי. לטבול בעננים.
יום שישי ובוקר. ימים אחרונים שלי באוגנדה. ימים מלאים. מלאים בפרידות ויותר מכל מלאים באהבה. ושמתי לב שככל שיש בי יותר אהבה כך יש בי יותר מקום לעוד ועוד. מן כלי קיבולת שגדל וגדל,
היום הלב שלי התחיל לעבוד קצת אחרת. מן תחושה של פעימות לא רגילות. אני מרגישה אותו יותר חזק. מרגישה אותי. גם אחרים מרגישים אותי כנראה, כי רבים מאלו שפוגשים בי פה. ובכלל. מגיבים אליי
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" השנה ראיתי את עצמי. גם ראיתי כאילו יצאתי ממצריים. יום רביעי של פסח, ואנחנו חזרה בכפר. שבוע ויותר נפלאים בקרבת אחותי. דנה.
[**** אזהרת טריגר – פוסט זה מכיל תכנים ותמונות קשים לצפייה ולקריאה] שחר שהפציע, מוקדם מוקדם בבוקר, ואני לבדי בבית. הדיירים שנמצאים בימים אלו בבית: מריה אם הבית, והמתנדבת הגרמנייה, ילדה בת 18 שמביאה
כבר כמה ימים שהבטן שלי מנסה לומר לי משהו. אני באמת שמשתדלת להקשיב למה שיש לה להגיד. נותנת לה להיות מי שהיא. היא תמיד מספרת לי כל כך הרבה. לי ולבטן שלי מערכת יחסים
חסרה לי מילה. אני חושבת שלא רק בעברית היא אינה קיימת. היא פשוט אינה קיימת. מילה גדולה. זוהי אותה מילה שמאגדת בתוכה את השימוש בכל החושים. בוזמנית. ומילה נוספת שממחישה את ההרגשה שבאה בעקבות
החיים שלי פה במשך הזמן סובבים סביב סוג של שיגרה. שיגרה של עבודה במרכז המיילדות, של טיפולים בנזירה, של עזרה ולימודי מחשוב. שיגרה של התעוררות קימה והירדמות וכל מה שבא בין אותה התחלה ואותו
שבוע אחר. יושבת בחצר של הבית בו גרה. הפעם בחרתי בפינה אחרת – לא זו שבד"כ יושבת בה. מולי מגרש הטניס של הרופא, אותו מגרש שעזרתי לבנות. ולצבוע. הוא נראה ממש אחרת היום. רחבת
לחיות ליד נזירות. מתבוננת בחיים של הנזירות, ומעריצה את הדרך שבה בחרו לחיות את חייהן. חיים באמונה חזקה של שירות. מתוך שליחות. מתוך תחושת ייעוד גדולה. אמרה לי אחת הנזירות המבוגרות שחיה במנזר שתחושת
יש סימנים מוסכמים. יש כאלו שמוסכמים בריש גלי ויש גם כאלו שמוסכמים בצנעה. יש סימנים שמשותפים לקבוצת אנשים עם מכנה משותף. ויש גם את אותם סימנים אישיים, סימנים ייחודיים לכל אחד מאיתנו. יש גם
שינויים. ימים סובבים שינויים. היום הייתה לידה מדהימה, ממש כאילו על פי הזמנה. פיונה, בת 22, לידה שלישית, הגיעה ב08:00 בבוקר, התקדמה יחסית מהר ובשעה 10:00 בבוקר זכיתי לתפוס את בנה בעת יציאתו לעולם.
יש המון סוגים. של הכול. יש אריה חזק. וגדול. ויש גם כזה חלש. ולפלף. וזה לא עושה אותו להיות פחות מלך האריות. כי הוא כזה. הוא אריה. ולפעמים הוא חזק וגיבור, ויש ימים שהוא
קשה לי. קשה לי לדעת שאפשר כל כך אחרת, ולא תמיד לדעת איך. קשה לי שאין לי מספיק ידע. קשה לי להתבונן מהצד, לדעת שיש דרך אחרת טובה ונכונה יותר, ולא לדעת מהי. לא
סוף של יום עבודה ארוך, יושבת בחצר הבית בו מתגוררת. ברקע שילוב של ציוצי ציפורים, קולות צחוק ילדים וגם גנראטור שקצת מפר את השלוה. שעה זו היא בין השעות האהובות עליי: השמש ירדה ועוד
שעות החשכה והלילה הופכים את פני חדר האשפוז במחלקה, וכאילו שנרקמת חיות מסוג אחר. קצת מזכיר לי את הלילה של טלי, גיבורת ספר הילדות שכה אהבתי "טבעת הקסמים", שבשעת לילה כל הליליפוטים היו
השבוע יש אינטנסיביות באויר. אינטנסיביות של רגשות. אינטנסיביות של עבודה, אינטנסיביות של מבקרים, אינטנסיביות של תרומות. וכול האינטנסיביות עטופה בתחושה של יציבות ועייפות. השבוע הגיעו שלושה מבקרים חשובים לביה"ח ששוהים פה מספר ימים. הם
ואני מגיעה למחלקה מס' שעות לאחר שפרסמתי את סיפורה של לידיה. יש בי שמחת בוקר, תשוקה ליום שמגיע, מגיעה עם חיוך גדול ומתחילה את יומי. ולאחר כשעה, בהיסוס, מודנדו המיילדת ניגשת אליי ושואלת אותי
שנה חדשה נכנסה, והביאה עימה עשור חדש והרבה התחלות חדשות. וגם סיומות של עשור קודם, יחד עם המשכים. פעימות של חדש וישן גם יחד. של התחלה ושל סיום גם יחד. מקבץ של רגעים
חג מולד ראשון שלי באפריקה. בד"כ כל הזרים חוגגים יחדיו, אני החלטתי להישאר בבי"ח ולטעום טעם של כפר. השבוע שחלף, שבוע לפני חג המולד, היה שבוע שקט ביותר במחלקה. נשים שלא היו מוכרחות